הציונות - מאבק על אופי החברה בין מגמות היסטוריות

הקדמה:

התנועה הציונות היא חלק מהתופעה הרחבה שאפשר לכנות מודרנה. היא נשענת על שתי רגלים: לאומיות ואנטישמיות. הכוח המושך והכוח הדוחף. שתיהן תופעות של המודרנה. הלאומיות במהותה היא הרצון של קבוצה בעלת מכנה משותף רחב, היסטורי או רעיוני, לביטוי ציבורי משותף. מתבססת על הערכים של המודרנה, של זכויות אדם וקבוצה, חילוניות, השכלה, חתירה לרמת חיים הולכת וגדלה לכלל האוכלוסייה. האנטישמיות היא אחת מתגובות ההתנגדות (למשל הלאומנות, שנאת הזרים) למודרנה שצמחו מתוך המודרנה. מטרתה הפניית כוחות היצירה של המודרנה למחלוקת ופירוד חברתי. שתי המגמות פועלות ומקדמות את עצמן בתוך מגרש המשחקים של המודרנה, חברת ההמונים והמעורבות של הציבור הרחב (תופעה היסטורית חדשה), בעיצוב החיים החברתיים-מדיניים.

שתי המגמות פועלות על בסיס "הנחות" הפוכות ביחס להתנהלות האפשרית בספרה הציבורית, ובהתאם מאבק לעיצוב המרחב הציבורי-פוליטי. המגמה הלאומית-מודרנית מניחה אפשרות של שיח מושכל ורציונלי. כלומר, שיתוף הציבור, שאינו מומחה, בידע רלוונטי שעל בסיסו יקבעו עמדות והכרעות ביחס לסוגיות הציבוריות. היא מניחה מטרה משותפת לרוב המוחלט של האנשים בחברה. רצון לשפר את תנאי חייהם ורמת חייהם במישור הכלכלי – חברתי. השאיפה הזו, קודמת להסתכלות הערכית. כלומר, היא משותפת גם לבעלי ערכים שונים. של הרוב.

מקדמי האנטישמיות, לצד האידיאולוגיות הדומות לה, פועלים על בסיס ההנחה שהשיח הציבורי בחברת ההמונים הוא שיח ריגשי ואינטואיטיבי. רוב גדול של השותפים, בעיקר כצרכנים, של השיח, אינם מסוגלים או אינם מעוניינים בשיח מושכל. שיח מושכל דורש מינימום של לימוד וידע. מינימום, שהוא תוספת רבה מדי, בשביל הרוב, אחרי שהשקיעו את כוחות הלמידה במישור של הפרקטיקה הקיומית. במצב כזה, אפשר להניע ציבור ע"י פחד, שנאה, נקמה, התלהבות וכדומה. העמדות יקבעו על בסיס אותן רגשות. העמדות ישקפו מצב רוח רגעי ולכן יהיו הרבה יותר קלות לשינוי מזדמן. לפי הצורך.

"ההנחות" ההפוכות הללו, אינן, כאמור רק עניין לדיון אקדמי. כל צד, מנסה ליצר תנאים חברתיים שישרתו את "ההנחה" שלו. למשל, השכלה ציבורית. הפן הראשון יהיה, התוכן של אותה השכלה, האם היא תהיה השכלה שרק משרתת את הצורך של ההתפתחות התעשייתית-כלכלית, או שהיא תלווה בהשכלה רחבה וביקורתית של החברה. בפן השני, יעסוק המאבק הפיזור של ההשכלה. האם היא תינתן לאוכלוסייה הרחבה ביותר ברמה הגבוהה ביותר, או תהיה כמה שיותר דיפרנציאלית כך שציבורים מסוימים, מצומצמים, לרוב בעלי הממון, יזכו להשכלה איכותית, לעומת ציבורים רחבים שיזכו לרמות השכלה מינימליות.

התוכן של הסוגיות ישתנה מעט מחברה לחברה. בכול המקרים, השאלות החברתיות כלכליות יעמדו בצורה כזו או אחרת במרכז המאבק, באופן גלוי יותר או פחות.

וילה בג'ונגל

היחוד של אופן התגבשות הציונות  התבטא בשתי דרכים עיקריות.

האנטישמיות שהייתה כלי פנימי בתוך החברות שעברו את תהליך המודרנה, הופנתה נגד היהודים כקבוצה.  

הלאומיות היהודית התגבשה תוך הגירה לארץ שבה חיה קבוצה אתנית אחרת. (הויכוח אם הלאומיות הפלסטינית היתה קיימת קודם או התעוררה בעקבות הציונות והשליטה הקולוניאלית במרחב היא חסרת חשיבות לעניין.)

על רקע זה  אבחן את התפיסה של הימין הישראלי ואת ההתמודדות שלו עם הסתירה הפנימית שבו. תפיסה שבאה לידי ביטוי במאמר המכונן של זאב ז'בוטינסקי, "קיר הברזל". באופן אולי לא מפתיע, קיימת הקבלה לסתירה הפנימית המובנית לתוך האידיאולוגיה החברתית כלכלית שאימץ הימין בעשרות השנים האחרונות, "הניאו ליברליזם".

התפיסה הציונות, של ז'בוטינסקי ושל ממשיכיו, בגין ונתניהו, לפחות בכל מה שקשור למפגש היהודי ערבי, מבוססת על הרעיונות המוצגים במאמר קיר הברזל. בתמצית, אפשר לכנס אותה תחת המושג "וילה בג'ונגל". הניאו ליברליזם שהשתלט על הכלכלה והחברה המודרנית ב 40 השנים האחרונות, מיצר בפועל מדיניות דומה. וילה בג'ונגל של העלית הכלכלית הפיננסית. יש קווים עמוקים המחברים בין שתי התפיסות והמדיניות הננקטת למימושן. בשתיהן כלול כשל מהותי, אימננטית. בשני המקרים, המשמעות המעשית ובמידה מסוימת גם הרעיונית, עומדת בסתירה לאתוס המרכזי של המודרנה. שלום, שיתוף פעולה, הומניזם, שגשוג לכול. כדי להתמודד עם הכשל, שתיהן צריכות ליצר מנגנוני מדיניות דומים. מה שהגדירה הכלכלנית אסתר אלכסנדר מדיניות סטופ אנד גו. (stop and go). מדיניות של פגיעה במערכות כלכליות מדינתיות של תמיכה בציבור, ואז עצירה כדי שהציבור "יתרגל" וחוזר חלילה. שתיהן נסמכות על הדינמיקה המובנה של תרבות ההמונים של הקושי לקיים שיח ציבורי מושכל.

במאמר קיר הברזל, שיהפוך לבסיס של התפיסה המדינית הרוויזיוניסטית – ימנית, מציג ז'בוטינסקי את עיקרי השקפת עולמו. בתמצית, ז'בוטינסקי טוען, שאין אפשרות שהערבים יקבלו את הציונות מתוך הסכמה. הנימוק העיקרי נשען על תובנה היסטורית-אנושית של ז'בוטינסקי. שום עם ילידים, בשום מקום, בשום זמן וללא קשר לנסיבות, לא יסכים לקבל עם אחר המגיע מבחוץ. עניין של טבע אנושי. אין לזה קשר לאופי הערבי וגם אין לו שום טענה כלפי הערבים. הם מתנהגים ויתנהגו כמצופה מהם. הטענה העיקרית של ז'בוטינסקי, היא כלפי הציבור היהודי, שלפחות בחלקו הגדול, ממאן לראות את המציאות כמו שהיא. הדרך היחידה שבה יכול להתקיים הפרויקט הציוני היא באמצעות קיר ברזל. כלומר כוח שיאפשר ליהודים לבנות את הריבונות היהודית בא"י ללא התחשבות בהתנגדות הערבית. כשז'בוטינסקי כותב את הדברים, הכוח הרלוונטי הוא הבריטים. הפרקטיקה שנדרשת מהיהודים היא הימנעות מכול ניסיון להידברות או הצעות פשרה שרק יתקבלו ע"י הערבים כאותות חולשה של היהודים מצד אחד, ויחלישו את יכולת העמידה היהודית מבפנים. לאופן ההתנהלות הזה אין שום אופק מוגדר, לא בזמן ולא של התרחשויות שיבשר על שינוי. כלומר, הציונות תתקיים רק מכוח הכוח. ובכל זאת, ממש בסיום הדברים, ז'בוטינסקי מציג, לכאורה, גם אופק אחר. ככל שנראה חוסר נכונות מוחלט להתפשר או לוותר, יבינו הערבים שאין אפשרות להזיז אותנו מכאן ויגיעו איתנו להסכם בפועל. מכיוון שהדברים עומדים בסתירה מוחלטת לכל הנימוקים ורוח הדברים עד לקביעה הזו, מעניין לבחון מדוע טורח ז'בוטינסקי להוסיף אותה.

לא צריך להיות מומחה לתקופה כדי לחוש באופי הפולמוסי של המאמר. זה לא מאמר אקדמאי לצורכי דיון תיאורטי. "אני מביע את הכרתי זו בצורה חריפה כזאת לא משום שנעים לי לצער בני-אדם טובים, אלא פשוט כדי שלא יבואו לכלל צער: כל בני-אדם הטובים הללו להוציא את הסומים מלידה, הבינו בעצמם זה מכבר כי אי-אפשר לחלוטין לקבל את הסכמתם מרצון של ערביי ארץ-ישראל להפיכתה של ארץ-ישראל האחת מארץ ערבית לארץ בעלת רוב יהודי." אם באמת הבינו כולם, הרי לא צריך לכתוב את המאמר. כנראה שהיו כבר אז, הרבה סומים מלידה. ז'בוטינסקי היה פוליטיקאי שנאבק על דעת הקהל הציבורית. דווקא בגלל שהדברים היו רחוקים מלהיות מוסכמים היה צריך לומר אותם ולשכנע בהם. בהקשר הזה, צריך להבין גם את ההבטחה להסכם בסוף הדרך. הציבור הציוני, התחנך ברובו על ברכי הערכים וההנחות של המודרנה. הציונות לא הייתה רק מפלט מהאנטישמיות אלא תקווה להגשמה של חברת מופת מפותחת ומשגשגת. מלחמת נצח, עומדת בסתירה לשאיפה הזו. את זה הבין גם ז'בוטינסקי. זאת הסיבה לאופק שהוא מציג. זה ההסבר ל"סטיה" של בגין עם הסכם השלום עם מצריים ושל נתניהו עם הסכמי אברהם. "אומת הייטק" היא כשל המובנה לקיר הברזל. השלום הוא שאיפה מובנית לתוך החברה המודרנית. בוודאי זו שאימצה את "החבילה השלמה" הכוללת את הערכים הליברליים והדמוקרטיים. החברה היהודית הציונית, בין היתר. השאיפה הטורדנית הזו תחזור ותעלה, גם בימי רגיעה וגם אחרי עוד סיבוב של מלחמה. כפי שכתב דוד גרוסמן אחרי מלחמת לבנון השנייה וביטא תחושה של ציבור רחב: "בדיוק כפי שיש מלחמת "אין ברירה" יש גם שלום של "אין ברירה". כי כבר אין ברירה. אין ברירה לנו ואין ברירה להם. ואל שלום של "אין ברירה" צריך לגשת באותה נחישות ויצירתיות כפי שיוצאים למלחמת אין ברירה. כי אין ברירה. ומי שחושב שיש ברירה, או שהזמן משחק לטובתנו, אינו תופס את תהליכי העומק המסוכנים שאנחנו כבר בעיצומם."

לצד זה, הכשל המובנה הזה, עומדת, כאמור, לצד מחנה קיר הברזל, פוליטיקת ההמונים המודרנית, והאנטישמיות שמתלווה אליה. בזירה שבה אופי התגובה הציבורית מושפע בעיקר מתחושות בטן מזדמנות, יש יתרון גדול לצד שיכול ורוצה להפעיל את המנגנונים האלה. חשוב לציין שמדובר ברוב המוחלט של הציבור, ללא קשר להשכלתו. כפי שתיאר זאת הסוציולוג גדי יציב במאמרו אספסוף המשכילים: "אספסוף המשכילים אינו שווה-נפש כלפי התרחשויות בתחום הציבורי, אלא הוא שווה דעת כלפיהם, כלומר אדישותו היא רק בשיקול הדעת אבל לא בסערת הנפש." אם הציבור "לא מבין", נסביר לו דרך "הבטן". ז'בוטינסקי ותנועת בית"ר מחממים את הזירה היהודית ערבית בסוף שנות ה-20 של המאה ה-20, ע"י הפגנות סביב זכויות תפילה בכותל. מול טענות של המתנגדים במחנה הציוני שהם מעוררים שדים והופכים את הקונפליקט מעניין לאומי מנומנם לקונפליקט דתי שיעורר את כל העולם המוסלמי נגדנו, משיב ז'בוטינסקי: "ריסון היא מסורת הגיטו". ברגע שעוברים לזירות של סמלים, של דת, של כבוד וכדומה, הדיון הענייני משתתק. הזירה הופכת ל"הם ואנחנו", לשיח של פחד ושנאה, לשיח של פתרונות ברורים פשוטים, וכמובן ברוב המקרים לא באמת מעשיים וכאלה שלא משרתים את רוב הציבור.

כאן באה לביטוי חולשתו הגדולה של המחנה המודרני, במיוחד הפלג השמאלי, ולעניינינו היום, הסוציאל דמוקרטי. שיח מושכל ורציונלי מכיל בתוכנו את ההבנה שאין "פתרונות מושלמים". המציאות מורכבת. יש תהליכים, יש מהלכים שמשפרים את המציאות של רוב האנשים. הם הדרגתיים, הם מכילים פגמים, ולא כולם נהנים מהם באופן שווה. ההכרעות הן תמיד בין אלטרנטיבות שמשלמים עליהן מחיר. למשל, הגבלת חופש למעטים למען חופש לרבים. אמון בין ציבורים דרך שינוי ושיפור תנאי חיים לאורך זמן בהכרח יתקל בהתנגדויות אלימות. והמגמה רק מחריפה. בעולם של התמחות ברברית כהגדרתו של אורטגה אי גאסט שבה אנשים יודעים המון על כל כך מעט וכל כך מעט על רוב מעגלי החיים, מצד אחד, ורשתות חברתיות שכבר אפילו לא משתמשות במילים כדי לתקשר, מצד אחד שני, כל טיעון שמצריך יותר משלוש שורות מושלח הצידה כחפירה.    

ההבנה הזאת היא נחלתם של כל השחקנים הראשיים. בגין ידע שלא יוכל, מבחינה ציבורית, להתנגד לבואו של סאדאת לירושלים. הוא יכול לשאוף להסכם שיקבע את התנאים הטובים ביותר להמשך של מציאות קיר הברזל. ויתור על כל סיני עד הסנטימטר האחרון, כך שכל המו"מ עתידי עם הפלסטינים והסורים, יתחיל מבחינתם מהנקודה הזו. דבר שרוב מוחלט של הציבור היהודי-ציוני ישלול.

נתניהו מבין שמול עולם וחברה ישראלית ששואפת לצמוח ולהתפתח, הוא לא יכול להחזיק בעמדה סרבנית מוחלטת. לכן, לצד טיפוח החמאס, הוא נותן הסכמי אברהם. אם אפשר לנסוע לאבו דבי, אפשר לחיות עם קיר הברזל קטן בעזה וברמאללה. עד שאי אפשר.  

המלחמה הנורא שהתחילה ב 7 באוקטובר בוודאי מסייעת מאד לתודעת קיר הברזל. המסר המהדהד שלכאורה עולה ממנה, בוודאי בתקשורת הפופולארית, הוא חד מאד. לעולם לא יקבלו את היהודים במרחב הזה. אין קיום יהודי ללא החרב השלופה תמיד.  

לצד הקושי לקיים דיון ציבורי מושכל, מסייעת לתפיסת קיר הברזל תופעת האנטישמיות המודרנית. כפי שבאה לידי ביטוי בצורה כה בוטה עכשיו, אחרי ה 7 באוקטובר. השאיפה המובנית ל"חיים נורמאליים", של הציבור השואף מודרניות נשענת במידה מסוימת גם על הידיעה שיש אלטרנטיבה. יש שם בחוץ "עולם נורמאלי" שיכול להוות תחליף אם המדינה היהודית תסטה מהדרך באופן קיצוני. כפי שבא לידי ביטוי בצורה גלויה בשנה האחרונה של המחאה מגד המהפכה המשטרית. האנטישמיות שמרימה ראש כרגע בעולם מהווה אמירה כואבת לכל אלו שהגו בעזיבת המדינה. אין לכם לאן ללכת. התודעה הזאת היא סיוע למקדמי קיר הברזל. יהיה פחות צורך עכשיו להפעיל את STOP. מנגד, אולי זה יבהיר לשואפי הציונות המודרניסטית ההומניסטית, שהמאבק שננהל מעכשיו על החברה שלנו לא יוכל לכלול את המבט החוצה.