top of page
חיפוש

זורע הרוח - גרסה מקוצרת




זורע הרוח

מונולוג בדיוני

אל תספידו אותי כל כך מהר

המצב נראה קשה, אבל אני אף פעם לא מוותר. ואני יודע את העבודה, יותר טוב מכל אחד אחר. אגיד לכם דבר נוסף, אם אכן זה הסוף, לא ככה תכננתי לסיים. זו מכה לא קטנה. כתם על האופן שבו המורשת שלי תיזכר. אבל, בפרספקטיבה של הזמן, זה לא באמת משנה. ניצחתי. את פרויקט חיי השלמתי. לא יוכלו לקחת אותו ממני, גם לא בעוד שנים רבות. אני את שמי הנצחתי בהיסטוריה. אבל לא רק את שמי. אנשים מתבלבלים בהבנת הפרויקט שלי. גם אלה שמעריצים אותי וגם אלה ששונאים אותי. נכון, השלטון הוא יעד מרכזי, השקעתי בו הרבה מאד. אני עדיין משקיע. כל יום. זה סם חיים. אבל המהות, התוכן העמוק והחשוב של העשייה שלי, היה שנאה. זה הרבה יותר משמעותי ממה שנראה לכם. גם אם לא תודו בזה, רובכם הפנמתם את השנאה. אמנם עשיתי את זה כי זה שירת אותי, אבל זה גם שירת את העם היהודי לדורות קדימה. את זה איש לא ייקח ממני. לפחות לעוד הרבה שנים.

האם מה שקרה מטריד את מנוחתי? לא. תגידו שאני קר לב, לא אנושי? תגידו.

האם אני שמח? גם לא. חבל שקרה כך. לא היה צורך בממדים האלה. אני לא מפיק תענוג מחיים שנגדעו ללא צורך. תמיד שאפתי לשמור על רמת אלימות מבוקרת. אבל אני יודע, שאפילו אשף כמוני, לא שולט בכל מהלך. אוּמנות השלטון אינה עניין לרכי לבב. מי שלא יכול לפעול לפי דרישות המשחק, שלא יכנס למשחק. מי שלא יכול לחיות עם שובל הגופות שישאיר אחריו, מוטב שיחפש לעצמו עיסוק אחר. צריך להגיע עם המבנה הנפשי המתאים. שום דבר לא יזיז אותי מהמטרה. הנפש מחוסנת מהמכות שניחתות בדרך. האם עשיתי טעויות, בוודאי, אני בכל זאת אנושי. אבל, לעולם לא היה לי שיקול מוטעה בגלל רגש. לעולם גם לא יהיה. אפשר לומר שאני שונא את כולם במידה שווה או אוהב אותם במידה שווה. כל שאר בני האדם הם מבחינתי אמצעים. גם כשהם המטרה. נשמע לכם פרדוקסלי? אולי. החיים מלאי סתירות. אי אפשר לעזור לבני האדם בלי להשתמש בהם. הם לא מבינים מה הם באמת צריכים. אני מבין. אתם בטח חושבים שזו יהירות, ביטחון עצמי חסר פרופורציות, נרקיסיזם מטורף. ברור, בגלל זה אני המנהיג ואתם לא. בכלל, מה זאת הבדיחה הזאת "רצון העם". יש איזה יצור שקוראים לו עם? שיש לו רצון? מישהו פגש פעם עם? מישהו פגש פעם קהל שיש לו דעה? זה כלי פוליטי שחוק, כן, גם אני משתמש בו לפעמים. שלא תחשבו שלא מעניינים אותי הלכי הרוח הציבוריים, מעניינים מאד. אני צריך תמיכה ציבורית כדי לשלוט. לא במקרה אני תמיד צעד לפני כולם. אני לומד את החברה כדי לדעת איך להשתמש בה. אתם עסוקים בלקלל אותי, להסביר כמה איבדתי את זה, כמה אני רשע. במקום לנסות להבין איך אני עובד, ללמוד ממני ולנצח אותי במגרש הביתי שלי. טוב, אין לכם ממש סיכוי. אבל מכיוון שזה לעולם לא משחק של הכל או כלום, הייתם יכולים לשפר קצת עמדות. אין לי תלונות, תמשיכו ככה. בכל מקרה, אני, כאמור, כבר ניצחתי.

מכונת הרעל

כן, אני מניאק של שלטון. זו מהות חיי. לכל אדם יש את השריטות שלו. שלי זה שלטון.

אם הייתי חושב שזה הסוף, לא הייתי כל כך עסוק גם ברגעים כאלה במה שאני עושה כל כך טוב. השחרה של כל מי שיכול לפגוע בי. אתם קוראים לזה היום "מכונת הרעל". זה מצחיק אותי. כמו תמיד הצלחתי להפוך את הקללה שלכם לברכה. זה כבר מותג. אתם המומים שברגע כזה אני עסוק בעניינים כאלה, דואג לכיסא שלי, לעתיד שלי? אבל זו המחויבות המוחלטת שלי, לעצמי, לשלטון, למדינה. הם בלתי נפרדים. המאבק על הכוח הפוליטי לעולם לא נעצר. הוא תמיד שם. כל מי שיוצא נגדי, לא משנה כמה הוא הקריב מחייו למען המדינה, מסכן אותי. כלומר את המדינה. גם את מכונת הרעל לא אני המצאתי. אני רק שכללתי אותה והתאמתי אותה לתנאים החברתיים של המאה ה – 21. היו לי כמה מורים דגולים. מבית, זה היה מנחם בגין. היום, כולכם זוכרים אותו בערגה. "יש שופטים בירושלים", אביר הדמוקרטיה, ההוגנות ושלטון החוק. רק נזכיר שאת המשפט שאתם כל כך אוהבים, הוא אמר על החלטה של בית המשפט שהיתה לטובתו. ממש צדיקות. את ה"מיליונרים על הבריכות" אתם זוכרים? את נאום התגובה לנאום הצ'חצ'חים? הנה תראו. הסימון של חצי העם כבוגדים, הוא בכלל רעיון שלו: "אמש, במקום הזה, היו הרבה דגלים אדומים, היום יש פה הרבה דגלי תכלת־לבן. זהו ההבדל המוסרי, ההיסטורי, האידיאולוגי, בינינו לבין המערך הסוציאליסטי. הם עדיין לא למדו מה מסמל הדגל האדום בתקופתנו. זה הדגל של הקום־נאציזם, אבל על הנאציזם לא אדבר הלילה. אדבר על הקומוניזם. זה הדגל של שנאת ישראל ואספקת נשק לכל אויבי ישראל מסביב. זהו הדגל של רדיפת היהודים ורדיפת העברית. זה הדגל של מחנות ריכוז ודיכוי האדם. זה הדגל של השעבוד, של האיבה, ואת הדגל הזה הניפו אמש אלה שהובאו מכל קצות הארץ באוטובוסים ובמשאיות של הקיבוצים." ללקק את האצבעות. חוץ מלומר את המילה בוגדים הוא אמר הכל. הוא אמר דגל אדום וכולם הבינו.

האמת היא שהמורים הגדולים היו מהמחנה שלכם. תלמדו את הקמפיין היפיפה שניהלו הרפיסטים, דיין ופרס, נגד אשכול לפני מלחמת ששת הימים. איזה דה לגיטימציה, השחרה לתפארת. מגמגם, לא בטוח, לא מבין בביטחון. כפו עליו את דיין כשר ביטחון. האיש שכראש ממשלה ושר ביטחון הכין את צה"ל למלחמה הכי מוצלחת שלנו. ניהל בחוכמה את כל המהלכים המדיניים לפני המלחמה כך שבסופה נוכל להנות מפירותיה. הפכו אותו לסמרטוט.

אני רק שכללתי והתאמתי לרוח התקופה. הרשתות החברתיות, זה רק הכלי. החברה המפורקת, שאני כמובן היזם והמקדם הגדול שלה, זו המהות.

תקשורת שמאלנית. עוד בדיחה עלובה. מיתוס שאני אחראי לו כמובן. תקשורת שעסוקה בסנסציה היא תקשורת ימנית, גם אם הכתבים שלה הם שמאלנים. זאת תקשורת שעובדת בשבילי. תראו איזו במה נתתם לבן גביר. הרעל מקבל במה כי הוא מוכר. אתם מתים על זה. ככל שאני מעלה מינון, זה נכנס לוורידים של כל המערכת. האכלתי אתכם במנות. "השמאלנים שכחו מה זה להיות יהודים", נאום "הם מפחדים" הגאוני שלי. היה צריך זמן להרגיל את הנפשות הרכות שלכם.

אז הבנתי שאפשר לעבור לשלב הבא. זה לא שפתאום, באופן ספונטני התחלתי לקלל את הפרקליטות ואת בית המשפט העליון. הסיפור של האליטות השולטות זו עבודה של שנים. הסיפור על התקשורת שרודפת אותי. הזהות ביני לבין הציבור של "ישראל השנייה". קופירייט מצוין.

ברור שאני מנצל את הציבור הזה לטובתי. עושה עליו מניפולציות, נותן לו ביד אחת ולוקח בשתיים. שלא תחשבו שזה בא בקלות. אמרתי לכם, אני לומד את החברה ואת התהליכים תוך כדי שאני מייצר אותם. כדאי לכם לעקוב אחרי. אני לא סוציולוג שממציא תיאוריות. אני מביא תוצאות.

הדבר החשוב ביותר שעשיתי כדי להכשיר את הקרקע, זה פירוק המדינה כמו שבנו אותה אבותיכם הסוציאליסטים. כל חוסר התפקוד שראיתם בימים האלה הוא לא תקלה. הוא תוצאה של עבודה מתמשכת ושיטתית. בארוחות שישי בערב, קיללתם אותי על העמדות המדיניות שלי והיללתם את המדיניות הכלכלית שלי.

אין לכם מושג איזו הנאה שאבתי מהעובדה שאתם הייתם השותפים הגדולים שלי לעניין. ואני סומך עליכם שבשוך הסערה, אתם תהיו הממשיכים הגדולים שלי. גם אם אני כבר לא אהיה שם להוביל. הרכבת כבר מזמן בכיוון ואתם יושבים בקטר.

פירוק החברה

מה שאתם קוראים מכונת הרעל הוא הכלי. הוא לא המטרה. כן, ברור, אין לי שום עקבות. אבל זה רק כלי. העובדה שאני עושה הכל כדי לשמור על מקומי כראש ממשלה אין פירושו שאין תכליות נוספות.

אני מקדם את השקפת העולם שלי, על הדרך בה צריכה המדינה לעבוד. אני עסוק בסיפוק האינטרסים שלי ושל שותפים כאלו ואחרים.

היו לי שני פרויקטים גדולים שמשתלבים זה בזה, תחת הכותרת המשותפת שהזכרתי בראשית הדברים, פרויקט השנאה. האחד, פרויקט השנאה לדורות בין העמים.

השני, אתו אני רוצה להתחיל, הוא: פרויקט פירוק המדינה, או אם תרצו פרויקט פירור החברה או בנוסח שבו אני נותן את הכבוד לאחת הנשים המדהימות בהיסטוריה המודרנית, מרגרט ת'אצר, פרויקט ה"אין דבר כזה חברה, יש רק חמישה מיליארד אני".

בתחום הזה אני רוכב על כתפי ענקים, כמו רייגן, ות'אצר. הם המיישמים הגדולים של פירוק המדינה. של שלטון ההון. ברמה העולמית. אפילו בארץ הכינו לי את הקרקע קצת לפני שהגעתי לעמדת הכוח. הכי נחמד, שהם היו מנהיגי המחנה שלכם. שמעון, היקר, פרס. הוביל את התוכנית הקרויה "לייצוב המשק" והייתה בעצם "לריסוק המשק, כדי שיהיה אפשר למכור אותו בזול לבעלי הון, שאין לנו ממש, אז גם אותם נטפח על חשבון הציבור". אפילו רבין, שתמיד שנאתי, ואפילו הגדיל את תקציב המדינה, הכניס לכם חזק לראש את רעיונות ההפרטה.

האם אני מאמין שזה טוב? בוודאי. ככה בנויים בני האדם, ככה בנוי העולם. כלומר, ככה הוא צריך להיות בנוי. החיים הם מאבק. העולם מתנהל כמאבק מתמיד. בין פרטים, בין קבוצות, בין מדינות. העובדה שבני אדם צריכים אחד את השני כדי להתקיים, לא משנה את העובדה שהם מבינים כל הזמן ששיתוף הפעולה הוא זמני. שכל אחד לעצמו. זה נכון בכל תחום. בני אדם מתקדמים רק כשהם במאבק. אם יש מדינה שנותנת להם, הם לא זזים. או לפחות לא זזים לפי החליל הנכון. אז פירקתי. כל מה שהיה אפשר. כמה שפחות עזרה מהמדינה. טוב, נכון, היו כמה חברים טובים שדווקא נעזרו במדינה. כלומר בי. כמה חברים מאד מוכשרים שעזרו לי בדרך ואני עזרתי להם. אבל שלא יהיה ספק, אלה האנשים שמזיזים מדינות קדימה. הם נותנים יותר, אז נכון שיקבלו יותר. אפילו הרבה יותר. אז אם יש כמה אנשים שנשארים מאחור זה מחיר ששווה לשלם. לפחות שווה להם. כמו שאמר איזה פילוסוף – האדם יכול לשאת כמעט כל כאב, כל עוד הוא של זולתו. הם מהסוג שלי. אלו שצריכים להסתמך על שירותי המדינה כנראה לא מסוגלים ממילא לתת למדינה יותר מדי. חוץ מאשר להצביע לי, שזה כמובן הדבר הכי חשוב. כל כך חשוב ששווה אפילו לתגמל אותם על זה. אבל זה צריך לבוא ישר ממני, שידעו. לא דרך איזה מערכת פקידות בירוקרטית אנונימית, אוניברסלית, שמחלקת לפי קריטריונים אובייקטיביים. אז הובלתי מדיניות מייבשת, של כמה שפחות השקעה במערכות החברתיות, באופן ישיר. כמה שפחות בריאות ציבורית, חינוך ציבורי, רווחה ציבורית. התרגיל הכי טוב היה הורדת המיסים. ככה הפכתי אתכם לשותפים שלי. אתם ה"שמאל". גם כן שמאל. המעמד הבינוני הגבוה, השמאל המזויף. כל עוד נתתי להייטק שלכם לפרוח, לערך הדירות לעלות עוד ועוד. כל עוד השבעתי את תאוותכם בכמה נסיעות שנתיות לחו"ל, לשלוח את הילדים לבתי ספר ייחודיים, לעשות ביטוח בריאות פרטי, הייתם כל-כך מבסוטים, שלא היה לכם שום קושי לא לראות את כל אלה שהשארתי מאחור. משכתם כתף בסלידה: הם ממילא לא משלנו. נכון, אני משתמש בהם, אבל אתם כמוני. אימצתם בשמחה את הרטוריקה שלי על העצלנים והנצלנים. בדיוק כמוני, אמרתם לעצמכם שאתם בכלל מקדמים אותם. אתם הקטר שמושך את כולם. בזכותכם יש להם עבודה. אבל הייתם מבסוטים עד השמיים כשהורדתי מיסים. כי אתם נהניתם מזה. וזה היה כל כך נוח, שהסכמתם לבלוע את הסיפור של ניהול הסכסוך שמכרתי לכם. זה כיסה על הסבל של הפלשתינאים, כי, אין עם מי לדבר, זה כיסה על כל המצביעים שלי, שקראתם להם מטומטמים כי הם מצביעים לי, אבל לא היה אכפת לכם מהם בכלל. אז אני מכרתי להם אתכם, "ישראל הראשונה" ואת הערבים, כסיבה למצבם. אתם השארתם להם רק השפלה. ידיעה שהם בתחתית הסולם. אני נתתי הסבר ומטרה. ככה גם פיניתם לי את כל המרחב להמשיך לפרק את כל המערכות החברתיות.

ברור שאני יודע שהסיסמא שלי על האיש הקטן - המגזר הפרטי, שנושא על כתפיו את האיש הגדול - המגזר הציבורי, הייתה עוד מניפולציה. אבל תראו כמה מכם בלעו את זה בתאבון. איזה כיף, נשחרר את המדינה מהגב שלנו. נרוץ קדימה. ותראו כמה שגשגתם תחתי. הבנתם שעכשיו זה כל אחד לעצמו, ואתם הייתם בעמדה מצוינת. אז רצתם קדימה. אני רק דחפתי אתכם, ואתם הסתערתם. כמו שכתב יורם טהרלב בגבעת התחמושת: "מי שנפל נסחב אחור שלא יפריע לעבור, עד שנפל הבא בתור" שורות אלמותיות. יישמתם יפה גם בשדה הקרב הצבאי וגם בשדה הקרב האזרחי.

הפירוק הזה שירת אותי פוליטית. בוודאי. הוא הבסיס שעליו בניתי את השלטון ארוך הימים שלי. שנאה נאמנות ונוחות. זה היה הכרחי, כדי להכשיר את החברה שלנו למערכה החשובה של חיינו. המדינית ביטחונית. ההצלחה שלכם הייתה גם הכשל הגדול. מי שמתחיל לחיות חיי נוחות כלכליים, מתחיל לחשוב על שלום במקום על מלחמה. רוצה לעשות לביתו ולא למען הציבור. אני מודה, יש פה לכאורה איזו אירוניה. אני, מדבר במושגים של גיוס, ואתם, כבר חושבים במושגים אינדיבידואליסטים. אבל גיוס לא חייב להיבנות על רעיונות של שותפות וקולקטיביזם, כמו שאתם עשיתם. אפשר לבנות אותו גם על שנאה.

קיר השנאה והפחד

כבר אמרתי לכם, רגשות לא מפעילים אותי. גם בתחום של יחסי יהודים-ערבים. אני לא פועל מתוך שנאה או אהבה. הכל מחושב וענייני. מה שנכון, אני בהחלט מבין שרגשות זה מה שמניע את רוב בני האדם, ואני יודע להשתמש בהם מצוין. זה המקצוע שלי.

אין מנגנון אנושי יעיל כמו שנאה. אולי אוסיף שנאה ופחד. גם מנגנון הגנה מצוין וגם מנגנון הפעלה מצוין. כמובן בשבילי. המנגנון המושלם לנהל חברה, לגייס אנשים לפעולה, להסית קבוצות אחת נגד השנייה. כלי שליטה יעיל מאד. העניין הוא, שבבסיס, כמו שכבר הסברתי, זה מה שמניע אנשים. אני רק דואג להטות את הזרמים והגלים למקומות הנכונים. וגם כמובן ליצור אותם, אם נחוץ.

המפגש היהודי ערבי, שאנחנו חוללנו פה, בזה שהחלטנו לחזור, לארץ הנטושה, הוא קלאסיקה. אנחנו הרי באנו לפה גם כי רדפו אותנו וגם כי זה שלנו. לפחות סיפור שסיפרנו לעצמנו. מדורות. אנחנו חוזרים לארץ שממנה גורשנו, והם הרי רק אורחים לרגע פה. בקושי כמה דורות עלובים. אבל, לא היה צריך להיות גאון גדול כדי להבין לאן זה הולך. הרי היה ברור מהרגע הראשון שהם לא ירצו אותנו. מי רוצה קבוצה שבאה מבחוץ להשתלט לה על הארץ. אז מה אם אנחנו מספרים סיפור שזה שלנו מדורי דורות ושאין לנו ברירה. מה אכפת להם מזה? הם הרי גרים פה עכשיו. ולא סתם, אנחנו באים מתרבות אירופאית למזרח, בעל התרבות המסורתית. היום אסור להגיד פרימיטיבית, יגידו שאתה גזען. זה פשוט לא הולך יחד. תראו את ז'בוטינסקי: "אני יודע, שחושבים, שהגזע שלנו מוצאו ממזרח; אני אפילו מאמין בכך...ואולם אין זה שייך אל העניין. מ־15 מיליון היהודים, שמונים עכשיו בעולם, יצאו 14 מיליון מאבות, שהעתיקו את מושבם אל ה'מערב' לפני אלפיים שנה בערך. במשך תקופה זו עברה אירופה את כל הדרך מן ההוּנים והטבטוֹנים עד דבר הלאומים והטלגרף האל־חוטי – משך־זמן מספיק, כדי להיגמל מקצב־החיים ה'אסיאתי' ולהתערות בקצב החיים ה'אירופי." לציונות היה תפקיד מיוחד, למנוע את התפשטות התרבות המזרחית המסוכנת לתוך המערב. אבא שלי, בנציון, שהיה פרופסור להיסטוריה ובעל הבנה עמוקה, הסביר את זה יפה מאד: במובן ידוע הציונות היתה תמיד עמדה קדמית של המערב במזרח. וכך היא גם היום: עמדה מול הנטיות הטבעיות של המזרח לחדור אל המערב ולשעבד אותו. ברור שהציונות יכולה להגיע למרחב הזה רק כגוף זר, לעומתי. בכוח. על החרב. כשליחה של המערב. נכון, רוב הציבור בעולם המערבי המפותח, לא הבין את זה אז, ולא מבין את זה היום, אבל אנחנו בכלל השכפ"צ שלהם. גם כשהם יוצאים לתהלוכות תמיכה חולניות בחמאס, בימים אלה, אנחנו המחסום שמונע מהאסלאם הקיצוני להשתלט עליהם. אבל המנהיגים שלהם הבינו, מההתחלה. למה הם תמכו בנו? בפוליטיקה אין מתנות. הם ידעו כבר אז, שאנחנו, הציונים, מהווים המחסום האחרון. ז'בוטינסקי הבין את זה מהרגע הראשון. קיר הברזל הוא קרא לזה. לא יקבלו אותנו בשום מקרה. זה עניין של הטבע הילידי. האמת, ניסוח גאוני. אפילו לא היה צריך להגיד משהו רע על הערבים. הם כמו כל הילידים, בכל מקום ובכל זמן. הם מתנהגים בדיוק כמו שהם צריכים. לכן אנחנו, כמו כל מתנחל, חייבים לבוא בכוח, כי אין בטוב. זה פשוט עניין של הכרח טבעי, ולא בחירה ערכית. כי גם אז, היו, אפילו רבים, בעיקר במנהיגות, שהמובן מאליו לא היה ברור להם. שיש פה רק תסריט אחד. עימות חזיתי. את מגמת שיתוף הפעולה, הובילו כל מיני יפי נפש, כמו ויצמן, ארלוזורוב, שרת, שחשבו שאפשר לעשות את זה בטוב. והאסון הכי גדול היה, שהיו גם בצד השני כמה מנהיגים ערבים שחשבו שזה שווה ניסיון. והם אפילו הגיעו להסכמים. הציבור הרחב, שלא מבין מהחיים שלו ומשנה את דעותיו כמו שבשבת רוח, היה עלול לחשוב שיש לזה סיכוי. טוב, ברור שזה היה יכול לעבוד, בגלל זה היה צריך להסביר שזה לא יכול לעבוד. כי אם זה לא היה יכול לעבוד, לא היה צריך להשקיע כל כך הרבה בשכנוע הציבור. אז והיום. זה פשוט לא היה מצליח. גם ז'בוטינסקי הבין את זה. הוא פשוט הבין שההסכמים או יופרו, ואז נהיה בעמדה חלשה יותר כשנצטרך להתגונן, או שהם יצליחו, ולא נוכל לבנות כאן את החברה היהודית שאנחנו רוצים. תקשיבו לאבא שלי. הוא היה יד ימינו של ז'בו: שהרי קיומנו כאן תלוי בראש ובראשונה בגיבוש עמדה מוצקת בתוכנו, שעשויה להפוך את העם כולו לכוח מלוכד ומוכן למאבק על קיומו ועתידו. ואולם אין אני רואה היום בתוכנו עמדה מוצקת כזו, עמדה של עם המבין את מלוא משמעותן של הסכנות האורבות לו. להיפך, נדמה לי שעמנו משתדל להתעלם מסכנות אלו; שהוא כאילו בורח מהן. עמנו מסיח את דעתו מהמתרחש סביבו. אז במקביל לעבודה הרעיונית, ז'בוטינסקי עשה גם פעולה מעשית. הוא היה במיעוט, לכן הכלי שלו היה פרובוקציה. תראו איך הוא חימם את כל המערכת לקראת פרעות תרפ"ט.

אבל אל תחשבו שהוא היה לבד. כמה מגיבורי התרבות שלכם בשמאל, כולל האייקון הגדול, "אבי האומה", בן גוריון כמובן, הבינו בדיוק אותו דבר. רק שהם היו צריכים לדבר לציבור יפה נפש, הומניסטי, כמוכם. אבל התוכן, אותו דבר.

איבת מניהיגי הערבים ושליטיהם והתנגדותם המרה לשיבת-ציון היא עובדה מצערת,...ועד כמה שהדבר נראה תמוה – הרי למעשה הביאה התנגדות זו עד היום ברכה לא מעטה לחיזוק היישוב לפני קום המדינה, ולהרחבת המדינה ולהתעצמותה לאחר קומה.

ספק אם עבודה עברית הייתה מנצחת - כשכל התנאים האובייקטיביים היו נגדה – אילמלא "המאורעות" בשנות, 1921, 1929, 1936. תל אביב-יפו הפכה לעיר עברית רק לאחר טבח החלוצים ביפו בשנת 1921...מעשה האיבה החריף ביותר וברוך-התוצאות מאין כמוהו – הייתה התקפת שליטי ערב על מדינת-ישראל ביום קומה.... אלמלא הפלישה הזאת, ירושלים הייתה קורפוס ספרטום [עיר נפרדת על-פי החלטת האו"ם], יפו, לוד ורמלה היו חלק במדינה הערבית, באר שבע הייתה במדינה הערבית, חלק גדול של הנגב היה מחוץ למדינה, הגליל המרכזי הצפוני היה מדינה ערבית. איבת הערבים היא מנוע הצמיחה והבניה שלנו. ורק להשלים את חשיבות העניין הזה, של מדינה במצור, מדינה בעימות, מדינה מוקפת אויבים אז הנה עוד אחד מיקיריכם. טוב, לפחות עד מלחמת יום כיפור: "איזה דור יהיה לנו? איזו מדינה תהיה לנו? מה נעשה אם לא יתקיפו אותנו ולא יהיו פידאיון? יהיו לנו אנשים עובדים וילדים בריאים, אבל המתח החלוצי לא יהיה". דיין. חד כתער. בלי אויב בעין, שמאיים עלינו, לא נוכל לבנות חברה חלוצית. האמת, חריף. אי אפשר לבנות פה אומה בריאה, בלי אויב. יאללה, ציטוט אחרון, רק כדי להרחיב לכם את הלב, שוב, "אבי האומה": "לנו נחוץ צבא לא רק לביטחון" הסביר, "אלא כבית-היוצר של האומה... [כי] אין אנחנו עדיין עם... אנו רחוקים עוד מרחק רב מהיות עם המוכשר לבנות מדינה, משק, תרבות, חברה, לשון, חירות... לנו אין זמן של מאות בשנים, ובלי מכשירי הצבא, כלומר בלי מסגרת חובה כוללת, מחנכת ומלכדת - לא נהיה לעם בעוד מועד. לא נוכל לסמוך על תהליך סטיכי בלבד".

ברור שהיו להם שותפים טובים בצד הערבי. בכל זאת חברה פרימיטיבית, דתית, פטריארכלית, היררכית, אלימה, אפילו רצחנית, לא סובלנית. תודו, למנהיגים שלהם, אלה שרצו את אותה מציאות כמוני וכמו קודמי, של חברה במאבק, הייתה עבודה הרבה יותר קלה. בסך הכל לדבר בשפה שכל שיח ואב משפחה היו מדברים אל השבט והמשפחה. אבל, גם אצלם התעקשו לקום כל הזמן כל מיני רפורמאטורים שרצו לשנות את החברה שלהם, לכיוון המערבי מודרני. חלקם אפילו הגיעו לעמדות כוח משמעותיות. ובצד שלנו, טוב, הכמיהה החולנית לשלום היא מרכיב עמוק גם בסיפור היהודי וגם בערכי המודרנה שאימץ השמאל. המסוכן מכול מחרחרי השלום היה רבין. שילוב של איש שלום ומר ביטחון. אני קיבלתי את המושכות באווירה שהוא יצר. כן, סכנת השלום. מצריים, ירדן, ועידת מדריד, שיחות עם הסורים והכי מסוכן, אוסלו. לרגע הייתה אופוריה. בשני הצדדים. אבל אגלה לכם סוד. יותר קל להרוס מאשר לבנות. לא רק במשחק קוביות של ילדים. גם בתהליכים חברתיים תרבותיים כלכליים ופוליטיים. בטח אם יש מספיק שותפים טובים. לי היו. פתאום היום יש הרבה אנשים שמדברים על הברית שלי עם חמאס. אבל גם הם סופרים רק את הסיבוב השני שלי כראש ממשלה. אבל, כולם שוכחים שהברית הזאת התחילה 1996. הם אלה שהעלו אותי לשלטון בפעם הראשונה. מי בכלל חשב שיש לי סיכוי ביום שאחרי הרצח. היה ברור שפרס לוקח בהליכה. את העזרה הגדולה ביותר קיבלתי מהחברים בחמאס. אוטובוסים מתפוצצים. אז בכהונה הראשונה דאגנו להרוג, תרתי משמע, את חלום אוסלו. גם באווירה הציבורית, בשני הצדדים וגם בצד המעשי. להסכם מ-1993 היו אמורים להיות שלבים, שהאחרון בהם היה אמור להיות הסכם קבע. מאי-1999. נכון, החודש שבו הודחתי מהשלטון. המשימה הראשונה הושלמה.

ההדחה ההיא הייתה מכה לא קלה. למדתי מטעויות וחזרתי, כמו שאתם רואים, כדי להישאר. ולהשלים. קיר הברזל המפואר שבניתי לכם, ולדורות הבאים. או אולי כבר הגיע הזמן להסב את שמו באופן רשמי לקיר השנאה והפחד. כי אלה, כמו שכבר הבנתם אני מקווה, המנוע להפעלת הברזל, במקרה שלנו.

הדבר החמור ביותר בנפילה הראשונה שלי היה, ששוב חזרו קולות ההסכם והפשרה. ההתנתקות של שרון, והרבה יותר, השיחות של אולמרט עם אבו מאזן. פתאום בהנהגה הפלסטינאית עומד מישהו שמשמיע מנגינות אחרות. מעביר מסרים אחרים גם לציבור שלו. ומולו, במקומי, חסידי החיים המשותפים אצלנו. השילוב הזה, של מחרחרי פיוס משני הצדדים, היה באמת סכנה גדולה.

אז חזרתי. מאז לא הסתכלתי אחורה. הבנתי שתודעת קיר הפחד והשנאה התערערה, אז יצאתי לבנות אותה מחדש, בשני מסלולים מקבילים. הרחוק, איראן, והקרובים, חיזבאללה ובמיוחד החמאס. שני האיומים שגידלתי וטיפחתי ובו זמנית יצאתי לסכל.

את איראן טיפחתי כשטן הגדול, אבל זה לא מספיק. היא איום רחוק, לא מורגש באופן ישיר ויומיומי. ברור שהיא מהווה איום אמיתי. ברור גם, שיש עם מי לעבוד שם. אבל גם הם צריכים עזרה. אגלה לכם סוד. גם שם, בתוך משטר האייטולות, יש מחלוקות.

הבעיה עם איראן והאיום הגרעיני, היא בכל זאת, שאי אפשר לזרוק כל כמה שנים פצצה קטנה להמחיש את הסכנה. זה כאמור לא מספיק מוחשי. מזל שגם באיראן יש גורמים רציניים. גם הם מבינים, שכדי להחזיק את החברה האיראנית תחת המשטר הדכאני שונא האדם של משמרות המהפכה, צריך ליצור מציאות של איום מתמיד וקונפליקט. אז הם השקיעו בבניית בסיסי טרור בכל המזה"ת, וככה יכולנו לבנות יחד את האיום של השטן הקטן, חמאס. ברור, גם חיזבאללה.

רובכם לא זוכרים, אבל כדי לשכנע את הציבור שאין ברירה, היה גם צריך לרסק את אלה שהשמיעו סוג של קולות של הידברות. יעני אבו מאזן והרש"פ. בהתחלה, אפילו היינו במו"מ. עד 2014. במקביל, המשכנו לחזק את החמאס ולהחליש אותם. וכמובן לנהל את המו"מ כך שלא יוכל לצאת ממנו כלום. זה עבד נפלא. כבר כמה שנים כולם מדברים על ניהול הסכסוך. כלומר, שהוא למעשה לא פתיר, וצריך ללמוד לחיות הכי טוב במצב הזה. זו כבר לא עמדה של ימין קיצוני. זה מיין סטרים. אבל אי אפשר לנוח על זרי הדפנה. הרי כבר ראיתי את זה קורה במו עיני. אז המשכתי כל הזמן לטפח, גם את איראן וגם את החמאס. אתם זוכרים, החברים שעזרו לי לנצח בפעם הראשונה. אז המשכנו לעזור אחד לשני. כל פעם שצצה סכנה, הגיעה תגובה. סכנת פיוס פנים פלסטיני ב-2014, "צוק איתן". לחץ של הרשות לכיוון פיוס ב-2018, ע"י הפסקת הזרמת כספי הרשות לעזה? כסף קטארי. גם המערכת הצבאית מבינה שהאלטרנטיבה היא או זה, או פיצוץ. הם יודעים שללכת עם הרשות זו לא אופציה כל עוד אני בשלטון. אז הם מתיישרים. ואז אני יכול להגיד שכל המערכת תמכה במהלכים האלה. זה כמובן גם מה שאני אגיד בוועדת החקירה כשתקום. אני לא מפחד ממנה. כל המסמכים מוכנים.

הם, החמאס, עזרו לי לשלוט ואני עזרתי להם. הרבה. הרי הציבור שלהם שונא אותם. כמה אנשים באמת רוצים לחיות תחת שלטון דכאני רצחני דיקטטורי כמו החמאס. ברור שהעזתים שונאים אותם. אבל, אני דאגתי שישנאו אותנו יותר. וכמו שאני נתתי לציבור שלנו משמעות, מאבק קיומי, ככה החמאס נתן לציבור שלו משמעות. כי המדיניות שלי היא ההוכחה בשבילם שאנחנו מבינים רק כוח. מצחיק, יש צלצול מוכר לאמירה הזאת. כי כשאין תקווה לחיים יותר טובים לפחות אפשר לפתח משמעות בחלומות על הרג ונקמה במדכאים. מרדכי אנילביץ' קרא לזה להילחם בשביל שלוש שורות בהיסטוריה. החמאס, באדיבותי, נתן להם את השלוש שורות, או אם תרצו את שבעים ושתיים הבתולות. כל חברה והשאיפות הנשגבות שלה.

אתם חושבים שזו מדיניות צינית? מה פתאום. זו מדיניות אחראית. לחיות בסביבה שלנו, דורש קורבנות. מתמידים. בני בגין, הגדיר את זה יפה: או שנחיה על פי חרבנו, או שלא נחיה על פי חרבם. הרוגים? קורבנות? גם אנשי השמאל שלחו אנשים לקרב. אלו שנהרגו היו קורבנות.

אתם כותבים שאני חושב גם על מקומי בהיסטוריה כשאני פועל. אתם אנשי עולם האתמול. עוד תקועים בחזיונות המאה ה–20 על עולם ללא מלחמות. העולם שלרגע חי באשליה של שלום בין מדינות ועמים. זה אף פעם לא באמת היה, אבל גם האשליה תיכף תעלם. אנחנו בעולם של מאבק מתמיד. הנחלת התודעה הזו היא המורשת שלי. היא תקבע את מקומי בהיסטוריה, ועל זה יודו לי הדורות הבאים.

אני דווקא מנהל את עניין הקורבנות במתינות. רק כדי לשמור על אווירת הדריכות והמוכנות. אני יודע שהציבור יתחיל להתקומם אם פתאום יהיו הרבה נפגעים במכה אחת. אם הם באים בטפטוף לאורך שנים, אפשר לחיות עם זה. זה הופך חלק מהמציאות. ככה העולם. כאלה הם הערבים. אפשר לחיות עם זה. בגלל זה מה שקרה עכשיו הוא לא לפי התוכנית. אירוע גדול, כמו עכשיו, עלול לטלטל את המערכת. אבל בניתי אותה נכון. זה חלק מברירת המחדל.

ברירת המחדל

פוליטיקה רצינית היא עניין של תכנון. ברירת מחדל זה כמו קו פרשת המים. זוכרים. אותו קו שממנו המים יורדים מצד אחד של הרכס לאגן היקוות אחד או לשני. לכינרת או לים תיכון. פוליטיקאי שמגיע לפסגה, כמוני, הולך על הרכס. יש המון גורמים לקחת בחשבון, המון כוחות שמושכים. לכן, פוליטיקאי מוכשר כמוני, יתכנן ככל שהוא יכול, למקרה, הכמעט ודאי, שיהיו סטיות, הן יהיו לכיוון הכללי הנכון. שיזינו את המאגר שאותו אני מעדיף למלא. למשל במקרה שלי, את קיר השנאה והפחד ולא את אשליית התקווה.

מה שעשה החמאס היה במסגרת ברירת המחדל. לא אירוע מתוכנן בשליטה שלי. אבל אם כבר, אז הכשרתי את כל התנאים שהוא ישרת את קיר השנאה והפחד. אז, גם אם בסופה של המערכה הזו, אני אסיים את דרכי הפוליטית, ועל תבנו על זה, רוחי ניצחה.

ברירת המחדל לא נכונה, כמובן, רק למקרה מתקפת החמאס. כל הפוליטיקה שלי בנויה על זה. אתם שואלים לאן נעלמה המתינות היחסית של שנות השלטון הראשונות? מה אני עושה עכשיו עם בן גביר וסמוטריץ? זה ענין פרקטי. פוליטיקה זו אומנות האפשר. אז אני עושה דילים ואפילו שותפויות אם צריך. יש להן מחיר. אני דואג שהן יהיו לכיוון ברירת המחדל. ציונות דתית, משיחיות, למשל, יותר קלה לשליטה. ואם נאבדת השליטה, הגלישה תהיה לכיוון הפחות מסוכן. לא שבן גביר וסמוטריץ הם חלום חיי. עדיף היה בלי שני משוגעים כאלה, שיש להם צרכים פוליטיים עצמאיים. כאב ראש. אבל כאב ראש נשלט. כזה, שגם כשהוא מושך חזק מדי, הוא מושך לכיוון ברירת המחדל של קיר השנאה והפחד.

אותו דבר עם "מכונת הרעל". יצאתי נגד הפרקליטות, וזה עבד, ונגד המשטרה, וזה עבד, ונגד התקשורת, וזה עבד. רק שאתם, המשכתם במאבק נגדי. אז לא הייתה ברירה ושחררתי את הבולדוג שחיכה בפינה כל הזמן. אפילו יש לו שם מתאים לעניין. יריב. מושלם. גם הוא כמובן, ברירת מחדל. כי גם חייל נאמן בפוליטיקה, עלול להיות בעל אג'נדה עצמאית. הוא גם עלול לצבור כוח. הכל נלקח בחשבון ונשקל מול האלטרנטיבה. ברירת מחדל.

האם המחאה שלכם הפתיעה אותי? כן ולא. הרי כבר חקרתי את הנושא, וראיתי מה קרה בפולין והונגריה. בהחלט חשבתי שתצאו ותצעקו. הפתעתם אותי בעוצמה ובנחישות. הפתעה טקטית. לא משהו ששינה את הכיוון.

על יצועי בלילה

אחרי כל מה שסיפרתי והסברתי, אולי מישהו מכם שואל את עצמו, או בעצם אותי, מה אני באמת רואה כשאני מתבונן פנימה. כמו שאוהבים לומר הסופרים, בלילה על יצועי, כשאני סוף סוף ממש לבד עם עצמי. מה אני אומר ושומע בשיחות האלה. האם עמוק בפנים, כשאני אומר לכם שטובתי האישית, שהיא גם טובתי הפוליטית שהיא טובת המדינה, אני באמת מאמין בזה? ואם אני מאמין בכך, האם זה אומר שהזהות הזאת מתירה לי לעשות כל דבר שנחוץ, גם אם הוא נראה כפוגע במדינה, כי זה, בסופו של דבר למען המדינה? והאם אני באמת מאמין שהמהלך של פירוק מערכות המדינה, שעליו עמלתי כל כך הרבה, באמת משרת את רוב הציבור ומשפר את חייו? או שעצם אני יודע היטב שפעלתי לטובתי הפוליטית ולטובת בעלי הון שמממנים אותי במשך שנים? שאני מחויב לסדר היום הכלכלי שלהם, שנותן להם יתרון מוחלט של כוח מעמד וממון לעומת שאר החברה? שההסתה של ציבורים שלמים אחד בשני, שאני מצדיק בשם היכולת שלי לשלוט, לטובתם, דנה אותם לחיים של שנאה ומחלוקת, במקום חיים של שיתוף פעולה וסולידריות? שהמהפכה המשפטית שאני מספר שנולדה כדי להביא לידי ביטוי אמיתי את רצון הציבור, היא למעשה שינוי שנועד לחזק את כוחי האישי על חשבון החופש של רוב האזרחים? כמובן כי אני טובת המדינה, כלומר טובתם של אותם אנשים שזכויותיהם יפגעו בעקבות המהפכה? ויותר מהכל, מה משמעות הצעדים שכל כך שקדתי עליהם, של טיפוח כוחות כמו חיזבאללה ואיראן וכמובן החמאס שבגללו אנחנו בכלל עורכים את השיחה הזו. האם באמת אני משוכנע שאי אפשר לחיות יחד ובגלל זה טורח כל כך לטפח אותם, או בעצם, אני יודע שאפשר לחיות יחד, ודווקא בגלל זה אני כל כך משקיע בעניין. כי המציאות של האיבה היא הבסיס החברתי והתודעתי לשלטון רב השנים שלי. הרי אני מר ביטחון, וככזה שומר המדינה, ואם חס וחלילה לא יפרחו אותם כוחות שטניים, אולי באמת יהיה פה שקט ואז לא יהיה צורך בי, כי המדינה לא תהיה בסכנה? אולי אז יתברר שאין בכלל זהות ביני לבין טובת המדינה והכל היה בעצם סיפור. סיפור שסיפרתי לכולם, ובהתחלה גם לעצמי. ואפילו האמנתי. לרגע. שחלף.

אל דאגה חברים. אני לא מעסיק את עצמי בהבלים.

ואני יודע דבר אחד. אני ניצחתי.

אל תספידו אותי כל כך מהר. לא כדאי לכם. זה עוד לא הסוף שלי.

נובמבר 2023 - אמנון ארבל

65 צפיות0 תגובות

Comments

Rated 0 out of 5 stars.
No ratings yet

Add a rating
bottom of page