מה שאנחנו חווים בחצי השנה האחרונה היא כנראה תנועת ההתעוררות האזרחית המרגשת והמרשימה בתולדות המדינה. כמי ששותף לה באדיקות, משלב מוקדם, אני לא יכול שלא להתפעל עמוקות. כמי שמלמד חשיבה וביקורת פוליטית, הסתייגתי הרבה שנים ממחאות והפגנות, מתוך הבנה, שלא פעם, נעשה בהן שימוש מניפולטיבי, שבסופו של דבר, פוגע במטרה יותר ממועיל. לא כך הפעם. המשמעות הפעם היא הרבה מעבר לכך.
מול ממשלה דורסנית, משיחית, חסרת מעצורים ומגבלות, התחושה היא, שללא קשר להצלחות או אי הצלחות של המחאה, זה הדבר הנכון לעשות. זה הדבר ההכרחי, זה המקום הנכון, מוסרית, לכל מי שערכיו הם בתוך קשת הערכים של הדמוקרטיה המערבית הליברלית. אי אפשר לשבת על הגדר.
נדמה לי, שאין גם ספק, לפחות להבנת ציבור המוחים, שהצעדים שמובילה הממשלה משמעותם שינוי כללי משחק מהותי של המשטר-חברה הישראלית. כל צעד בנפרד, הוא לא סוף הדמוקרטיה. במשטרים דמוקרטים שונים, חלק גדול משינויים המובאים ברפורמה קיימים. הבעיה היא כמובן החבילה כולה, והמשמעות שלה ביחס למבנה המשטרי הקים אצלנו ולמיעוט הגנות שהוא מותיר על זכויות האדם והאזרח והיכול להגביל את השלטון.
אבל יותר מהכל, הם נעשים ע"י ממשלה, שרובה שייכת למפלגות ששוללות, באופן מוצהר את כללי המשחק הדמוקרטי הליברלי.
יש סכנה והטעיה, אולי לא מכוונת, ע"י מתווכים שונים שמספרים לנו שההסכמה על חוק זה או אחר קרובה. אני מעריך את יובל אלבשן. אני מאמין בכנות שהוא מכוון לטוב. אבל, האופן שבו הוא מציג את המצב מטה ומסוכן בעיני משני כיוונים. האחד, הוא הצגת ההתקדמות סביב חוק הסבירות כאילו הוא במרחק נגיעה מהסכמה, כאילו הכל סובב סביבו. כאילו אין חבילה שלמה, שהוצגה והוצהרה ועברה בקריאה ראשונה בכנסת ומוכנה להתנעה בכל רגע. כאילו אין הקשר. במקביל, ההצגה של שני הצדדים באופן זהה, כאילו יש מרכז של מתונים משני הצדדים, שלצידם קיצוניים שלא נותנים להם להתפשר, הוא אבסורד. כן, יש צד קיצוני למחאה, מיד נתייחס אליו. ובכל זאת, מי שמוביל את המהלכים מתוך הממשלה, הוא הקיצון. נתניהו ולוין לא צריכים קיצון, הם הקיצון. החרדים בוודאי אינם הקיצון מימינם. יש להם שותפים, בדמות הציונות הדתית המשיחית. האופוזיציה, ככל שהיא קיימת בתוך הממשלה מיוצגת ע"י גלאנט, שכמו שאנחנו רואים פעם אחר פעם מוגבל מאד בכוחו, ואם יש לו שותפים, הם כל כך מוכים ומפוחדים שאינם מעזים לפצות פה. גם ברמת השיח, אחרי שנים של הסתה בוטה ודה לגיטימציה ע"י נתניהו לציבורים שלמים, קשה לקבל משוואה מאוזנת כביכול.
ברור לנו שצריך לעצור את החבילה, אבל מה משמעות העצירה? למה מצפה המחאה. (שאלה בעייתי כמובן, כי המחאה אינה ישות אלא המוני יחידים. מוטב לשאול, למה מצפים המוחים, והתשובה כמובן תהיה המוני תשובות שונות.)
כמה אבחנות לגבי קולות שונים שנשמעים במחאה.
אין פשרה על דמוקרטיה, אין דמוקרטיה חלקת. זו אמירה בעיתית. מעבר לוויכוח אפשרי על ההגדרה המדויקת של דמוקרטיה, החיים קצת יותר מורכבים. אם מתעקשים על האמירה הזו, כלומר יש רק מאה אחוז דמוקרטיה או אפס, צריך לומר בעצב, שאנחנו כבר שנים על האפס. המדינה היהודית הדמוקרטית שלנו מחזיקה תחת כיבוש, במשך יותר מ 50 שנה עם אחר. כלומר, מונעת מהמוני אדם מרכיבים משמעותיים מזכויות האדם והאזרח שלהם. ולמרות זאת, נדמה לי שרוב ציבור המוחים, לא יסכים להגדרה שלא היינו דמוקרטיה כל אותן שנים. עובדה, לא יצאנו למחות. גם העובדה שהיכולת לממש את זכויות האדם והאזרח תלויה יותר ויותר במצבו הכלכלי של האדם, ושהפערים הכלכליים העצומים בחברה, מונעים מרבים לממש את זכויותיהם באותו אופן שאחרים יכולים לממש אותן, לא גרמה לרוב הציבור לטעון שאין דמוקרטיה, ונראה שגם לא הדירה שינה מעיני רבים.
האמירות האלה אינן באות להקל ראש במשמעות הצעדים של הממשלה, אבל הן כן מכוונות להעלות את שאלת הפשרה.
חלק גדול ממובילי המחאה, ולפי התגובות, כנראה גם חלק גדול מציבור המוחים, משמיעים שוב ושוב את האמירה, שאין שום מקום לפשרה.
השאלה היא, איך מדמיינים לעצמם כל אותם אנשים את השתלשלות העניינים האפשרית? הצד השני פשוט יוותר על הכל? ייסוג? מה תמונת הסיום, החיובית האפשרית? ברמה המעשית, העמדה הזאת מופנית בעיקר כלפי אותם פוליטיקאים מהאופוזיציה, בעיקר גנץ והמחנה הלאומי, שלפחות ציבורית, דוחפים כל הזמן להדברות. אין לכם מנדט להתפשר. כלומר, גם אין טעם שתדברו.
הגישה הזו, בעייתי מאד. ראשית, אם נבחן את ההצלחות של המחאה עד כה, ולהבנתי היו הצלחות מרשימות מאד, מה הן? אולי הכי פחות נראה לעין, אבל אולי הכי משמעותית, היא, הגיבוי שהמחאה נותנת לגורמים בינלאומיים, בעיקר כמובן ממשל בידן, להפעיל לחץ חיצוני מסיבי על הממשלה. הצלחה משמעותית נוספת היא, שציבור גדול, בעיקר להבנתי ימני מתון, אבל חלקו אפילו ציוני דתי קיצוני, הבין לפתע שיש פה ציבור, לכאורה אדיש ולא מגויס, שמוכן להתייצב. יותר מכך, הם הבינו שהרפורמה מהווה איום ממשי על אותו ציבור. התגובה לכך, הייתה בין היתר, מעבר של כ 10 מנדטים, כמעט בכל הסקרים לאורך כל התקופה, מתומכי הממשלה, למחנה הרפורמה. אבל לא למחנה הרפורמה כגוש, אלא למחה הלאומי. כלומר, אותו ציבור, ימני, שלא מזדהה או אם תכני הרפורמה או אם האופן האלים שבו היא מבוצעת, מחפש את הקול המפייס. לא סתם, במשך חודשים רבים, חלק גדול מהמאבק על התודעה הציבורית מסתובב סביב השאלה מי אשם בחוסר היכולת להגיע להסכמות. לא סתם נתניהו חוזר ואומר שהם הושיטו יד.
בהקשר זה, שווה לדעתי להבין את כל מה שהתרחש סביב ביטול עילת הסבירות. מכל הנושאים שהעלה לווין, זהו החוק הפחות משמעותי מצד אחד, וגם החוק שבו היה לצדדים הסיכוי הגדול ביותר להגיע להסכמה. לפי הדיווחים, הסכמות היו קרובות. מה שמנע את ההסכמה, הייתה הדרישה, ההכרחית לדעתי, לכרוך זאת בהסכם מחייב להמשכת התהליך רק בהסכמה לפרק זמן משמעותי.
מהרגע שהמו"מ הפסיק, לוין ורוטמן הובילו את החוק בגרסה הקיצונית ביותר. כולל סירוב מוחלט לכל פשרה, כפי שהפציר גלאנט. להבנתי, הסיבה לכך הייתה ניסיון למנוע ככל האפשר המשך הידברות. לוין ידע, שאחרי העברת החוק בצורתו הנוכחית, לא תהיה שום לגיטימציה למנהיגי האופוזיציה לדבר על המשך החקיקה. מכאן הוא ירוויח פעמיים, הוא לא יצטרך לעמוד בלחצים להתפשר ויוכל בו זמנית להאשים את הצד השני בסרבנות. התוצאה תהיה חזרה הדרגתית של אנשי הימין שנטשו כי רצו הידברות. יהיה מאד ברור שהצד השני אשם.
כשניגשים למו"מ במקרה כמו עכשיו, יש הגיון פוליטי ליצר התנגדות בתוך המחנה. גנץ למשל, זקוק לעורף ציבורי נוקשה כדי להראות לצד השני שיש לו מרחב פשרה מצומצם. אבל זה משחק עדין. כשהעמדה הזאת הופכת מכלי משחק בתוך המו"מ לחישוק שלא מאפשר מו"מ, יצא שכרו בהפסדו. כרגע, נדמה. שהזעם המוצדק של המוחים מתועל לעמדה שלא מוכנה לשום פשרה ואפילו לא להדברות, ובכך, היא מחזקת, בפועל, את נתניהו ולווין.
אם כל הקושי הרגשי שבדבר, מתוך המחאה צריכים להישמע יותר קולות שתומכים בהדברות, שלא מחפשים תמונת ניצחון. נציגי האופוזיציה במו"מ, הראו עד היום שהם לא ממהרים להתפשר. צריך לאפשר את הלגיטימציה, גם כדי לא לאבד את ההישג הציבורי שהושג, ואולי אפילו, להגיע לפשרות שלא פוגעות במהות.
Comentários