עמדתי אתמול בהפגנה בחורב, כמו כל שבת. בדרך כלל אני בקושי מקשיב לדוברים, כי אין הרבה חדש. אתמול דיבר אמל אסאד. דרוזי. תת אלוף מיל. מבחינת התוכן גם הוא לא חידש הרבה. אפילו הדרישה לשיוויון לא הייתה חדשה. מה שבלט מבחינתי, וגם בזה הוא כנראה לא הראשון, היה הצורך להוכיח שהוא ראוי בכלל לדבר. בעיקר ע"י הדגשת עברו הצבאי המפואר. כאילו, אם הוא לא נפצע בקרב, או לא הקים סטארט אפ או הקדיש את מיטב שנותיו להקמת פנימיית נוער בסיכון, אז קולו אינו לגטימי. אני מעריך מאד כל אחד מהמעשים שציינתי, אבל אין להם שום קשר ללגטימיות של כל אזרח להשמיע את קולו בדיון הציבורי. אני מניח שתמיד היה "קול חזק יותר" לאותם אנשים שלקחו חלק במה שנחשב באותו זמן כתרומה חברתית. אבל, ההרגשה היא שהיום, עלינו, או יותר נכון ירדנו מדרגה משמעותית. זה ללא ספק אחד מתוצריו הרעילים של 25 שנות שלטונו לסרוגין של נתניהו. ההצבעה על ציבורים שונים כלא לגיטימיים, מחלחלת כל כך עמוק, שכולנו מאמצים אותה. שווה לשים לב, שנתניהו כמעט לעולם לא אומר מי כן לגיטימי, הוא רק מצביע על מי שלא. "השמאל ששכח להיות יהודי" התקציבים שמועברים "לתנועה האיסלמית" "האליטות שלא משרתות". מי כן לגיטימי? כנראה שנתניהו ולכן מי שתומך בו. ואנחנו כולם משחקים את המשחק. המחאה מפנה את חיציה לכיוון החרדים ועושה להם דה לגיטימציה דומה. אני סבור שההתנהלות של החרדים, ההמנעות משרות צבאי וההשתתפות המצומצמת בשוק העבודה, מסוכנות לחברה הישראלית. אבל, אלו לא גורעים כהו זה מזכותם, כאזרחים, להשתתף בדיון על אופי החברה שתהייה פה. הדרישה להוכחת "ראויות" היא עניין אנטי דמוקרטי ומסוכן. אני מציע, שכל נואם על במות המחאה יתחיל את הנאום בשם שלו, ובתארים שלו, ומיד יוסיף, "אני פה על הבמה בזכות המעשים שלי, אבל, הם אינם רלוונטיים לדברים שאומר עכשיו. אומר אותם כאזרח מודאג, בעל זכות ביטוי. כמו כל אחד בקהל הזה." צריך להשתחרר מכללי המשחק שמעוותים שהוכתבו ע"י נתניהו ועושי דברו. גם ערכית, וגם כי כך הוא ממשיך לנהל את המשחק.
Comments