top of page
חיפוש

מלחמה


בתוך ההלם והכאב והחרדה למה יקרה הלאה, בעיקר כאבא לחייל קרבי, אני מנסה לעשות לעצמי קצת סדר בראש, ולארגן את השאלות. כי ברור שתשובות ממש אין כרגע.

ברור שרב מאד הנסתר, ותובנות משמעותיות יהיו כנראה אפשריות רק בעוד זמן. הבעיה היא, שבקצב שפותחים אצלנו ארכיונים ותעודות, אני לפחות, כנראה כבר לא אהיה בין החיים, לראות אותן. אז נעבוד עם מה שיש.

יש כמה צרים של שאלות:

1. איך זה היה יכול לקרות מהכיוון שלנו. ההפתעה, אופן התגובה.

2. מה המניעים ש החמאס לפעולה הזאת בעת הזאת.

3. איך צריך לפעול עכשיו.

אתחיל בהפתעה. פעולת המודיעין נחלקת באופן כללי לשני תחומים, איסוף והערכה.

איסוף, הכוונה לאסוף כמה שיותר מידע על האויב. היערכות בפועל, תנועות של כוחות, תוכניות וכוונות. הכלים לכך מגוונים. החל בתצפיות מתוך ישראל, דרך תצפיות חודרות, האזנות לתקשורת, לוויינים סיבר ובוודאי עוד אמצעים טכנולוגיים מתקדמים ביותר. לצד זה כמובן, מודיעין אנושי, מרגלים, משתפ"ים, וכדומה. איסוף מושלם מיתר באופן עקרוני את החלק השני, ההערכה. אם אני יודע הכל על האויב, כולל דיונים הכי סודיים של קובעי ההחלטות, אז אין צורך להעריך כוונות. אני יודע אותן. הבעיה היא, כמובן, שזה כמעט בלתי אפשרי. לכן חיוני החלק השני.

הערכה, היא אותו חלק במודיעין שעסוק בנסיון להבין את הכוונות של האויב. איזה יעדים הוא מציב לעצמו, מה דרכי הפעולה האפשריות. איזה מחלוקות יש בתוך ההנהגה ומה המגבלות הפנימיות, אם יש כאלה. כאן נכנס עניין הקונספציה. המושג קונספציה, מתיחס לתבניות של הערכה. כדי לצאת לפעולה נחוצים לאויב התנאים האלה והאלה. הוא יפעל רק אם יוכל להשיג תוצאה מסוימת.

אם ניקח את דוגמת יום כיפור, נראה שהאיסוף פעל היטב. היה מידע רב על היערכות האויב, היערכות שהיתה חריגה. עובדה, חלקים גדולים מהצבא הסדיר היו בכוננות מלאה. היה חסר פריט איסופי אחד מרכזי. הנחיה ליציאה למלחמה. גם הידיעה הזאת היתה כנראה בהישג יד. היא לא התקבלה בגלל החלטת ראש אמן לא להפעיל את האמצעים המיוחדים. (למי שמתעניין להרחיב בנקודה הזאת אני ממליץ על המאמר של אדם רז: אי-הפעלת "האמצעים המיוחדים" וביטוייה בספרות המחקרית ובעמדות של האישים הרלוונטיים ) . הבעיה העיקרית היתה ההערכה, הקוסנפציה. היא הניחה שהמצרים לא יצאו למלחמה בגלל נחיתות כוח אוירי וכל עוד היועצים הרוסים נמצאים שם. למעשה, ההכרעה הייתה פוליטית, לא לגייס מילואים, כשהמתנגד הראשי היה שר הביטחון. דיין.

כלומר, הכשל, לכאורה לפחות, היה בהערכת כוונות האויב. או בסוג של הכרעה פוליטית.

לפני שאגש להתמודד עם האסון שנפל עלינו עכשיו, עוד נקודה. מתוך לימוד של מספר מקרים היסטוריים, כולל יום כיפור, אני מפקפק בעניין ההפתעה ברמה האסטרטגית. לפחות במקרה של מלחמה קונבנציונלית, כמעט אי אפשר להסתיר את ההיערכות. השאלה היא כאמור הכוונות, ושאלת הכוונות משתלבת תמיד, אצל מקבלי ההכרעה אם הכיוון המדיני. כלומר, האופן שבו יתפרש המידע, יהיה קשור להישגים המדיניים שהפוליטיקאי מכוון אליהם. זו בדיוק המשמעות של האמרה הידועה "המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים".

אז מה קרה לנו כאן:

במבט ראשון, על פניו, נראה שהיה כאן קודם כל כישלון איסופי חסר תקדים. ממה שאנחנו יודעים עד כה, לא הייתה שום כוננות מיוחדת שצפתה אפילו אפשרות. לא עיבוי, אפילו דילול הכוחות בקו, לטובת גזרת יו"ש. זה לא נתפס מבחינתנו. לא מדובר פה בהתארגנות קטנה של הרגע האחרון. הייתה פה התארגנות גדולה, שככל הנראה תוכננה במשך זמן רב. גם אם היה כשל הערכה, שתכף נדבר בו, קשה להאמין שאם היה מידע איסופי במערכת, שמרמז על אפשרות, לא הייתה ננקטת לפחות הערכות קצת יותר משמעותית.

קשה לי שלא להזכיר בהקשר הזה את משאית מספר 8, מנאום הרמטכ"ל כוכבי רק לפני שנה. אנשים מתבלבלים לחשוב, שדברי רהב כאלה הם איום על האויב. זה הבל. הגורמים הרלוונטיים האירנים, לא היו צריכים את האיום. הם כבר מכירים אותו. הלהג הזה נועד לקהל הפנים. ראו מה טובים אנחנו. השאלה המטרידה היא, האם מאחורי הרהב היה גם היבריס. האם באמת המערכת התחילה להאמין שהיא כל כך טובה, עד שהחלה לזלזל. כי אם לא, הפער בין היכולת שהופגנה, לבין מה שחווינו כעט, הוא בלתי נתפס.

ועכשיו להערכה. ההערכה כך מספרים לנו, הייתה, שהחמאס אינו מעוניין בהסלמה. הוא מעוניין בכסף, כדי לרצות את ההמונים שמצבם הכלכלי כה גרוע. אין לי מושג, כמובן, מה נאמר בחדרי חדרים, ואיזה מסר הועבר ע"י הדרג המקצועי, הצבאי, לדרג המדיני. אבל ברור מאד, שלפחות נתניהו, היה מעוניין לשמוע את המסר הזה. הקונספציה הזאת, מתאימה מאד למדיניות שהוא מנהל מול עזה כבר שנים. כתבתי על כך מספר פוסטים בשנים האחרונות. אני כמובן לא היחיד, הבוקר ראיתי ניתוח באותה רוח של אבי יששכרוף. נתניהו הוא המלאך השומר של החמאס. מיום עליתו השניה לשלטון, הוא עושה הכל כדי לשמר את החמאס, ובעיקר לחזק אותו מול הרשות. בלי להרחיב בנקודה, נתניהו צריך את שלטון הקיצונים הפלסטינים כדי להמנע מהצורך להכנס למגרש המדיני מולם. כלומר, נתניהו רצה להמשיך את המציאות שבה החמאס שולט, ומדי פעם מתחולל עימות מוגבל, שלא מחייב לשנות את המשוואה.

ואולי, על רקע המתחולל בארץ בשנה האחרונה, מישהו רצה לשנות את המשוואה?

מה היה משקל כל אחד מהגורמים באירוע הנוכחי, לא נדע כנראה בקרוב.

נעבור לציר השאלה השני. המניעים של חמאס:

המוטיבציה הכללית של מנהיגי החמאס, לפגוע בנו ברורה. גם לא צריך להכביר מילים על החלאה המוסרית שמניעה אותם, בוודאי מולנו, אבל גם מול הציבור שלהם. בכל זאת, ברור שטיפשים הם לא. ולכן, יש טעם לנסות להבין מה הייתה סיבת הפעולה ברגע זה. שהרי צריך להניח, שהיו להם מטרות וגם להניח שהם לקחו בחשבון, לפחות חלק, מההשלכות שיהיו למהלך. אנחנו כמובן לא יודעים איך יתפתחו הדברים, אבל, נראה ברור, שישראל תגבה מחיר כבד למדי. כמה כבד, זאת שאלה גדולה.

ההסבר הראשון שעולה על הדעת הוא המצב הפנימי בישראל בעקבות השבר החברתי העצום של השנה האחרונה. ניצול הזדמנות. הרווח הוא כמובן ההישג עצמו, שיהיו לו ודאי השפעות לאורך הרבה זמן, בוודאי בכל מה שקשור למעמדו של החמאס וליכולת שלו לגיס ולהניע לפעולה. יותר מזה, יש כאן מסר חזק לגדה המערבית, הדרך שלנו מצליחה. על פניו, זה אפשרי, אם כי להערכתי, המחיר שיגבה יהיה עצום גם בשביל הרווח. אלא אם הם יודעים או מעריכים, שהמלאך השומר שלהם בראש ממשלת ישראל ישמור אותם גם הפעם. וזה בהחלט יתכן. אבי יששכרוף מרמז לכיוון הזה.

אני מודה, שהתגובה הראשונה שלי כשהתעוררתי לחדשות ועוד לא הבנתי את סדר הגודל של האירוע, אמרתי לעצמי שזו פעולה להצלת ממשלת הימין על מלא. פעולה שתגייס את כל הציבור, תיצר אחדות מסוימת, אולי תיתן קרש לרדת מהמהפכה ואולי אפילו סוג של לגיטימציה מחודשת לנתניהו כמנהיג, במקרה של ממשלת אחדות. ככל שהתבררו מימדי האירוע, הבנתי שההנחה הזאת נראית מופרכת. מה שקרה כאן הוא פוטנציאל לרעידת אדמה מזרח תיכונית לפחות. הפטיש כבד מדי. צריך משהו גדול יותר.

כרגיל, יש פה גישוש מסוים באפלה. איזה תהליכים שאיננו מודעים להם, מתרחשים מתחת לפני השטח. על פניו, העניין הפומבי המרכזי שיכול אולי להסביר מהלך כל כך גדול, הוא הסיפור הסעודי. נורמליזציה בין סעודיה וישראל, היא שינוי עמוק במערך הכוחות המזרח תיכוני. היא מאיימת קודם כל על איראן והיכולת שלה להפעיל את המערך שהיא בונה כבר שנים. הסכם כזה, יכול להביא בעקבותיו גם הכרה של מדינות מוסלמיות נוספות. הקשר של החמאס עם איראן הוא אמנם מורכב. היו בו עליות וירידות וגם ככל הנראה מחלוקות בתוך ההנהגה החמאסית. אבל בהחלט נראה שאיראן יכולה להפעיל את הזרוע הזאת. הפגיעה הקשה הצפויה, בחמאס עצמו, כארגון, שווה כנראה בעיניהם את התוצאה המתבקשת, שהיא פגיעה אנושה ביכולת לקדם תהליך מדיני. המחיר העצום בחיי פלסטינים שיגבה המהלך מחיר שמעולם לא היווה בעיה בעיני הנהגת החמאס, הוא הכלי. האהדה הגדולה שלה זוכה ישראל ברגע זה תתחלף כאשר ממדי הפגיעה באוכלוסיה בעזה יתחילו להיות משודרים על מסכים בכל העולם. יקשו מאד על הסעודים לקדם את המהלכים שחפצו בהם.

מה לעשות:

אין משמעות, כמובן, לנתינת עצות למובילי המדיניות. מכל בחינה, אין לזה טעם. יש משמעות לחשיבה מה צריכה להיות התגובה או הדרישה הציבורית, מול המערכת הפוליטית.

כאיש שמאל, קשה לי לומר את הדברים, אבל אני חושב שהמשימה של ריסוק החמאס אכן חיונית. המחיר שאנחנו משלמים, במצטבר, ממדיניות הסבבים שכפה עלינו נתניהו הוא גבוהה לאין שיעור. האמירה שאין אלטרנטיבה היא כמובן מופרכת. קוראים לה הרשות הפלסטינית. הבעיה היא כמובן, מבחינת נתניהו, שמשמעותה מהלך מדיני.

לגבי ריסוק החמאס. אין הכוונה, כמו שלצערי נדמה לי מצפה רוב הציבור, לכמה שיותר הרוגים. זו לא מלחמה בפלסטינים אלא בחמאס. שינוי המשוואה בעזה יגבה מחיר, אבל העיקר הוא שינוי הכללים. ניתוק החמאס מגבול מצריים, ויצירת תנאים לפירוז הרצועה.

על הבסיס הזה, כתנאי, אני חושב שאפשר לקבל הצטרפות מוגבלת בזמן לממשלת נתניהו בתנאי שגנץ, איזנקוט מקבלים כוח ריאלי לניהול המערכה לצד נתניהו גלאנט.

האם זה יקרה. אני בספק.




9 צפיות0 תגובות

Comentarios

Obtuvo 0 de 5 estrellas.
Aún no hay calificaciones

Agrega una calificación
bottom of page