top of page
חיפוש

זורע הרוח - מונולוג בדיוני

עודכן: 24 בנוב׳ 2023



אל תספידו אותי כל כך מהר

המצב נראה קשה, אבל אני אף פעם לא מוותר. ואני יודע את העבודה, יותר טוב מכל אחד אחר. אגיד לכם דבר נוסף, אם אכן זה הסוף - לא ככה תכננתי לסיים. זו מכה לא קטנה. כתם על האופן שבו המורשת שלי תיזכר. אבל, בפרספקטיבה של הזמן, זה לא באמת משנה. ניצחתי. את פרויקט חיי השלמתי. לא יוכלו לקחת אותו ממני, גם לא בעוד שנים רבות. אני את שמי הנצחתי בהיסטוריה. אבל לא רק את שמי. אנשים מתבלבלים בהבנת הפרויקט שלי. גם אלה שמעריצים אותי וגם אלה ששונאים אותי. נכון, השלטון הוא יעד מרכזי, השקעתי בו הרבה מאד. אני עדיין משקיע. כל יום. זה סם חיים, עוד נרחיב בעניין. אבל המהות, התוכן העמוק והחשוב של העשייה שלי, היה שנאה. גם בנושא הזה עוד ארחיב, אבל עוד אל תחככו ידיים בהנאה,. זה הרבה יותר משמעותי ממה שנראה לכם. גם אם לא תודו בזה, רובכם הפנמתם את השנאה. אמנם עשיתי את זה כי זה שירת אותי, אבל זה גם שירת את העם היהודי לדורות קדימה. את זה איש לא ייקח ממני. לפחות לעוד הרבה שנים. גם על זה עוד ארחיב, סבלנות, זו רק הקדמה. אלה ששונאים אותי כרגע, כנראה ימשיכו לשנוא אותי גם ללא מה שקרה, וללא קשר למה שאעשה. אבל ילדיהם יודו לי בכל ליבם, יהללו אותי ויזכרו אותי כגיבור לאומי. אלה שאוהבים, יאהבו אותי בכל מקרה. כמו שכבר אמרתי. ניצחתי.

האם מה שקרה מטריד את מנוחתי? לא. תגידו שאני קר לב, לא אנושי? תגידו.

האם אני שמח? גם לא. חבל שקרה כך. לא היה צורך בממדים האלה. אני לא מפיק תענוג מחיים שנגדעו ללא צורך. תמיד שאפתי לשמור על רמת אלימות מבוקרת. גם הפעם היה אפשר להשיג את התוצאה הרצויה במחיר נמוך יותר. אבל אני יודע, שאפילו אשף כמוני, לא שולט בכל מהלך. איך אמרו הקומוניסטים, שנואי נפשי, "כשחוטבים עצים, עפים שבבים". צריך להודות, לצד האידיאולוגיה האיומה שלהם, הם הבינו משהו בשלטון וקידום מטרות בתנאים קשים. אוּמנות השלטון אינה עניין לרכי לבב. מי שלא יכול לפעול לפי דרישות המשחק, שלא יכנס למשחק. מי שלא יכול לחיות עם שובל הגופות שישאיר אחריו, מוטב שיחפש לעצמו עיסוק אחר. בדיוק כפי שמי שמבקש לטפס על ההרים הגבוהים ביותר חייב להיות מסוגל לנשום את האויר הדליל. נכון, את הגוף אפשר במידה רבה להכשיר לקראת המאמץ. את הנפש, יותר קשה. צריך להגיע עם המבנה הנפשי המתאים. אל תשלו את עצמכם שזו סגולה מיוחדת לי. כל אלה שטיפסו לפסגה כמוני, דומים במבנה הנפשי הזה. אני בין יחידי הסגולה שמתאימים. שום דבר לא יזיז אותי מהמטרה. הנפש מחוסנת מהמכות שניחתות בדרך. האם עשיתי טעויות, בוודאי, אני בכל זאת אנושי. אבל, לעולם לא היה לי שיקול מוטעה בגלל רגש. לעולם גם לא יהיה. לא של פחד, לא של כעס, לא של חרטה לא של נקמה. גם לא של אהבה, חברות או מחויבות. אלה מעולם לא הפעילו אותי. יש רק אדם אחד שכלפיו יש לי רגש כלשהו, רגש של אהבה. אל עצמי. אפשר לומר שאני שונא את כולם במידה שווה או אוהב אותם במידה שווה. כל שאר בני האדם הם מבחינתי אמצעים. גם כשהם המטרה. נשמע לכם פרדוקסלי? אולי. החיים מלאי סתירות. אי אפשר לעזור לבני האדם בלי להשתמש בהם. הם לא מבינים מה הם באמת צריכים. אני מבין. אתם בטח חושבים שזו יהירות, ביטחון עצמי חסר פרופורציות, נרקיסיזם מטורף. ברור, בגלל זה אני המנהיג ואתם לא. אבל זו לא תבנית נפשית מיוחדת לי. כאמור, כל אלה שהגיעו לכיסא הנהג, הם כאלה. בן גוריון היקר שלכם אמר: "אני לא מתיימר שהעם בכיסי, ואני לא יודע מה רוצה ומה לא רוצה העם. אני יודע רק, כך נדמה לי, מה רצוי לעם. ועל זה אני נלחם, נלחמתי כל חיי ואלחם כל חיי". אותו אתם מצטטים בהערצה. אבל האמת היא שלא צריך את הדוגמא הזאת. רוב מבקרי חושבים שהם יודעים בעצמם מה רצוי לעם. אתם חושבים שהם לא היו שמחים להוביל בדרכם בלי להתחשב במה "רוצה העם"? הם פשוט מקנאים בעובדה שאני הצלחתי להביא את עצמי למצב שזה מתאפשר לי. בכלל, מה זאת הבדיחה הזאת "רצון העם". יש איזה יצור שקוראים לו עם? שיש לו רצון? מישהו פגש פעם עם? מישהו פגש פעם קהל שיש לו דעה? זה כלי פוליטי שחוק, כן, גם אני משתמש בו לפעמים. אבל אני יודע מה צריך. ושלא תחשבו שלא מעניינים אותי הלכי הרוח הציבוריים, מעניינים מאד. אני צריך תמיכה ציבורית כדי לשלוט. אני צריך להכיר את הלכי הרוח כדי לשלוט על כיוון הרוח. לא במקרה אני תמיד צעד לפני כולם. אני לומד את החברה כדי לדעת איך להשתמש בה. אני מתייחס למלאכה שלי ברצינות. הרבה יותר ברצינות ממה שאתם מדמיינים. גם בגלל זה אתם לא מצליחים לעצור אותי. אתם עסוקים בלקלל אותי, להסביר כמה איבדתי את זה, כמה אני רשע. במקום לנסות להבין איך אני עובד, ללמוד ממני ולנצח אותי במגרש הביתי שלי. טוב, אין לכם ממש סיכוי. אבל מכיוון שזה לעולם לא משחק של הכל או כלום, הייתם יכולים לשפר קצת עמדות. אין לי תלונות, תמשיכו ככה. בכל מקרה, אני, כאמור, כבר ניצחתי.


מכונת הרעל

כן, אני מניאק של שלטון. זו מהות חיי. לכל אדם יש את השריטות שלו. שלי זה שלטון. אני לא היחיד. אבל אני מיוחד גם בזה. לכם קשה להבין את זה. אם אתם אוהבים כדורגל, אולי תבינו את הדימוי הבא: אני רונלדו. הוא לא יותר טוב ממסי. אבל הוא הכי מחויב. הוא משחק באותו טירוף בגמר האלופות ובליגה בערב הסעודית. הוא תמיד רוצה את הכדור, גם אם זה יום רע, גם אם יש מישהו אחר על המגרש שיותר טוב היום. מחויבות מוחלטת. רעב אין סופי.

אם הייתי חושב שזה הסוף, לא הייתי כל כך עסוק גם ברגעים כאלה במה שאני עושה כל כך טוב. השחרה של כל מי שיכול לפגוע בי. אבל כבר הבנתם, שמבחינתי זה אף פעם לא הסוף. אתם קוראים לזה היום "מכונת הרעל". זה מצחיק אותי. כמו תמיד הצלחתי להפוך את הקללה שלכם לברכה. זה כבר מותג. זה הפך לחלק מהדימוי שלי בעיני קהל מעריצי. אתם המומים שברגע כזה אני עסוק בעניינים כאלה, דואג לכיסא שלי, לעתיד שלי? אבל זו המחויבות המוחלטת שלי, לעצמי, לשלטון, למדינה. הם בלתי נפרדים. זו הצביעות הציבורית שעושה את ההבחנה בין יומיום לאירועים הרי גורל. המאבק על הכוח הפוליטי לעולם לא נעצר. הוא תמיד שם. בימינו אפשר להשתין מהמקפצה ולזכות למחיאות כפיים, במקום שהמציל יזרוק אותך מהבריכה. אבל המלחמה שלי היא על חיי, כן על חיי, כי אין הפרדה בין חיי האישיים לחיי הפוליטיים. כל מי שלא איתי הוא בוגד. כל מי שיוצא נגדי, וזה לא משנה כמה הוא הקריב מחייו למען המדינה, מסכן אותי. כלומר אותה. גם את מכונת הרעל לא אני המצאתי. אני רק שכללתי אותה והתאמתי אותה לתנאים החברתיים של המאה ה – 21.

היו לי כמה מורים דגולים. מבית, זה היה מנחם בגין. היום, כולכם זוכרים אותו בערגה. "יש שופטים בירושלים", אביר הדמוקרטיה, ההוגנות ושלטון החוק. רק נזכיר שאת המשפט שאתם כל כך אוהבים, הוא אמר על החלטה של בית המשפט שהיתה לטובתו. ממש צדיקות. את ה"מיליונרים על הבריכות" אתם זוכרים? את נאום התגובה לנאום הצ'חצ'חים? הנה תראו. הסימון של חצי העם כבוגדים, הוא בכלל רעיון שלו: "אמש, במקום הזה, היו הרבה דגלים אדומים, היום יש פה הרבה דגלי תכלת־לבן. זהו ההבדל המוסרי, ההיסטורי, האידיאולוגי, בינינו לבין המערך הסוציאליסטי. הם עדיין לא למדו מה מסמל הדגל האדום בתקופתנו. זה הדגל של הקום־נאציזם, אבל על הנאציזם לא אדבר הלילה. אדבר על הקומוניזם. זה הדגל של שנאת ישראל ואספקת נשק לכל אויבי ישראל מסביב. זהו הדגל של רדיפת היהודים ורדיפת העברית. זה הדגל של מחנות ריכוז ודיכוי האדם. זה הדגל של השעבוד, של האיבה, ואת הדגל הזה הניפו אמש אלה שהובאו מכל קצות הארץ באוטובוסים ובמשאיות של הקיבוצים." ללקק את האצבעות. חוץ מלומר את המילה בוגדים הוא אמר הכל. הוא גם לא אמר שמאלנים, הוא אמר דגל אדום וכולם הבינו.

אבל האמת שהמורים הגדולים היו מהמחנה שלכם. אף אחד כמעט לא יודע היסטוריה. לא מתעניין. מה זה חשוב. אבל זו הפרספקטיבה וההקשר. כשצריך אותם, כמו בימים האלה, מי שאין לו, מגשש באפילה. אני גדלתי בבית של היסטוריון. אני מבין את זה. מה שאתם קוראים רעל ליווה אותנו תמיד. תלמדו את הקמפיין היפיפה שניהלו הרפיסטים, דיין ופרס, בעיקר דרך עיתון הארץ, נגד אשכול לפני מלחמת ששת הימים. איזה דה לגיטימציה, השחרה לתפארת. מגמגם, לא בטוח, לא מבין בביטחון. כפו עליו את דיין כשר ביטחון. האיש שכראש ממשלה ושר ביטחון הכין את צה"ל למלחמה הכי מוצלחת שלנו. ניהל בחוכמה את כל המהלכים המדיניים לפני המלחמה כך שבסופה נוכל להנות מפירותיה. הפכו אותו לסמרטוט. כל כך יפה הם עבדו, שדיין, שלא עשה כלום, לא תוך כדי המלחמה ולא בהכנות לקראת, קיבל את כל התהילה, ואשכול, עד היום, זכור ציבורית רק בגלל נאום הגמגום. אם יש מישהו שבאמת למדתי ממנו פוליטיקה זה שמעון פרס. ענק. נכון, הוא את רוב הלכלוך שלו עשה מאחורי הקלעים. הוא פשוט פעל באווירה תרבותית אחרת ומול ציבור קצת אחר. אתם, "הטהרנים". אבל מה שהוא עשה לרבין, קרע אותו לגזרים. הדליף, לכלך. איך יצאו לציבור כל הסיפורים על רבין השיכור. כן, הוא היה מהסוג שלי.

אני רק שכללתי והתאמתי לרוח התקופה. הרשתות החברתיות, זה רק הכלי. החברה המפורקת, שאני כמובן היזם והמקדם הגדול שלה, זו המהות.

ואני עושה מה שכל מנהיג גדול עושה, דואג לשלטונו בכל מחיר כי הוא מבין שקיום המדינה תלוי בו. אתם חושבים שאפשר אחרת? שיש פוליטיקה ומנהיגות אחרת? זו אשליה. אלו שהולכים בדרך הזו לא מגיעים לשום מקום.

ערכים והגבלה עצמית על הפעלת כוח, לזוז הצידה אם זו טובת הכלל, לשים את התיקון החברתי מעל השאיפות האישיות. אתיקה בפוליטיקה. איזה בדיחה. ברגע שמגיע אחד כזה, אתם הראשונים ללעוג לו. תראו מה קרה ליגאל אלון, אחד מיקירי הרעיון. אולי גדול המצביאים שלנו. לא בדיוק צמחוני. אבל תחם את עצמו בגבולות מוסריים. גם בקרב וגם בפוליטיקה. ואתם, המחנה שלו, זלזלתם בו כי זה הצטייר רכרוכי. תראו מה הסטיריקנים השמאלנים שלכם עשו לדן מרידור, הנחמד שלנו. היה מאד מציק בשבילי אחד כמוהו בסביבה. עזרו לי לחסל אותו עם החרצוף שלו. מיצי מיצי. הרגו אותו ציבורית. במסווה של סטירה היללו את הכוחנות והבריונות. ואתם צחקתם בהנאה ואימצתם. כי בעומק, אתם מעריצים כוחנות לא פחות מהציבור שלי שאתם בזים לו. ולכן גם קצת הערצתם אותי, על מה שיש לי ואין למנהיגים שלכם.

תקשורת שמאלנית. עוד בדיחה עלובה. מיתוס שאני אחראי לו כמובן. תקשורת שעסוקה בסנסציה היא תקשורת ימנית, גם אם הכתבים שלה הם שמאלנים. זאת תקשורת שעובדת בשבילי. תראו איזו במה נתתם לבן גביר. הרעל מקבל במה כי הוא מוכר. אתם מתים על זה. ככל שאני מעלה מינון, זה נכנס לוורידים של כל המערכת. יש כאלה שאומרים שהשתניתי. זאת כאילו מחמאה, להגיד שבהתחלה הייתי אחר. שטויות. האכלתי אתכם במנות. "השמאלנים שכחו מה זה להיות יהודים", נאום "הם מפחדים" הגאוני שלי. היה צריך זמן להרגיל את הנפשות הרכות שלכם. אני ידעתי מההתחלה שאני פה להרבה זמן, שצריך להכין את השטח, להרגיל את האוזן והנפש. את המינון אני משנה כשצריך.

לאחרונה נשמעים כאן קולות כאילו שהשתניתי, חתכתי, שיניתי כיוון. שטויות! עשו לי תרגיל לא רע עם החקירות וכתבי האישום. אפילו את התרגיל הזה הם למדו ממני. ככה חיסלתי את אולמרט. אתם כבר לא זוכרים, אבל נגד אולמרט נפתחו 6 חקירות בזמן שהוא היה ראש ממשלה. מי אתם חושבים עמד מאחורי זה? לאיזה פוליטיקאי שהגיע לליגת העל אין שלדים בארון? נכון, צריך להשקיע בזה, אבל זה כלי חיסול מצוין. האמת, לא היה לו בכלל סיכוי. במקרה שלו, אפילו לא היה צריך להגיע לכתב אישום. מספיק היה הסיכול הממוקד דרך העדות הפומבית של טלנסקי. עוד לפני כתב אישום. ואחרי זה שכנעתי את כולם שהפרקליטות זו חבורת שמאלנים. אבל הכל בזכותכם. לא היה לי ספק לרגע שתפילו אותו. אפילו שהוא היה על סף סיכום עם אבו מאזן. על סף הסכם שהיה משנה את כל המציאות שלנו. טוב, אין כמו טוהר המידות. האמת העמוקה היא שאתם כזה ציבור יהיר, שאתם בטוחים שאתם נעלים על המנהיגים שלכם. אתם לא נותנים להם שום גיבוי. ובדיוק בגלל זה התרגיל ההפוך שניסו לעשות לי לא עבד. לא שזה נעים לי, ברור שזה מסיט אותי מהמטרה. אבל התכוננתי. אני ידעתי, שבהתנהלות נכונה, הציבור שלי יישאר נאמן. אתם בזים להם על היותם עדר שנאמן למנהיג, בלי ביקורת. זה נכון כמובן, ואין אחד שיודע יותר ממני לנצל את זה. אבל אתם בדיוק תמונת הראי, אתם חסרי נאמנות באופן מוחלט, "אספסוף המשכילים" קרא לזה הסוציולוג גדי יציב. מדויק. לכן לא קם אצלכם אף מנהיג שמאתגר אותי.

אז הבנתי שאפשר לעבור לשלב הבא. זה לא שפתאום, באופן ספונטני התחלתי לקלל את הפרקליטות ואת בית המשפט העליון. הסיפור של האליטות השולטות זו עבודה של שנים. הסיפור של התקשורת השמאלנית שרודפת אותי. הזהות ביני לבין הציבור של "ישראל השנייה". קופירייט מצוין. אגב, גם את הרעיון הזה לקחתי מבגין. הפולני שעשה הכל להקטין את דוד לוי, ובכל זאת הצליח למצב את עצמו כאביר המזרחיים.

כן, כן, ברור שאני מנצל את הציבור הזה לטובתי. עושה עליו מניפולציות, נותן לו ביד אחת ולוקח בשתיים. שלא תחשבו שזה בא בקלות. אמרתי לכם, אני לומד את החברה ואת התהליכים תוך כדי שאני מייצר אותם. כדאי לכם לעקוב אחרי. אני לא סוציולוג שממציא תיאוריות. אני מביא תוצאות.

הדבר החשוב ביותר שעשיתי כדי להכשיר את הקרקע, זה פירוק המדינה כמו שבנו אותה אבותיכם הסוציאליסטים. כל חוסר התפקוד שראיתם בימים האלה הוא לא תקלה. הוא תוצאה של עבודה מתמשכת ושיטתית. ייבוש מתמשך של המגזר הציבורי. שנים של הורדת היקף ההשתתפות של המדינה בכלכלה. הורדתי אותנו כמעט הכי נמוך ב OECD. כולל הביטחון. כמובן שהכלי הכי חשוב היה הורדת המיסים. הישירים. בעיקר לכם. אתם הרי המעמד הבינוני הגבוה. המצביעים שלי רק סבלו מזה. ואתם? בארוחות שישי בערב, קיללתם אותי על העמדות המדיניות שלי והיללתם את המדיניות הכלכלית שלי.

אין לכם מושג איזו הנאה שאבתי מהעובדה שאתם הייתם השותפים הגדולים שלי לעניין. ואני סומך עליכם שבשוך הסערה, אתם תהיו הממשיכים הגדולים שלי. גם אם אני כבר לא אהיה שם להוביל. הרכבת כבר מזמן בכיוון ואתם יושבים בקטר.


פירוק החברה

מה שאתם קוראים מכונת הרעל הוא הכלי. הוא לא המטרה. כן, ברור, אין לי שום עכבות. אבל זה רק כלי. לשמור על השלטון תגידו, גם זה ברור. עכשיו אתם בטח מחייכים בשביעות רצון, עליתם עלי! רק השלטון מעניין אותי. זה נכון, אבל מעיד על קוצר הראייה שלכם. העובדה שאני עושה הכל כדי לשמור על מקומי כראש ממשלה אין פירושו שאין תכליות נוספות.

אני מקדם את השקפת העולם שלי, על הדרך בה צריכה המדינה לעבוד. אני עסוק בסיפוק האינטרסים שלי ושל שותפים כאלו ואחרים. כמו כמעט בכל עניין, טוב לי שאתם מזלזלים בי, ממעיטים בהבנת המטרות שלי. היה לי נוח שחשבתם שאני עסוק רק בשלטון. זה הקל על הפעולה שלי בתחומים השונים שרציתי לקדם. אבל, עכשיו אנחנו פורסים הכל. לפחות לא תוכלו להגיד שלא אמרתי לכם. האמת שבמיוחד בעניין הזה, הכלכלי, אני אומר כל השנים בדיוק מה אני רוצה. ועושה מה שאני אומר. אתם פשוט לא כל כך מקשיבים.

היו לי שני פרויקטים גדולים שמשתלבים זה בזה, תחת הכותרת המשותפת שהזכרתי בראשית הדברים, פרויקט השנאה.

האחד, עליו עוד נדבר בהרחבה, הוא פרויקט קיר הברזל, או אם תרצו בשפה העממית פרויקט השנאה לדורות בין העמים. השני, אתו אני רוצה להתחיל, הוא:

פרויקט פירוק המדינה, או אם תרצו פרויקט פירור החברה או בנוסח שבו אני נותן את הכבוד לאחת הנשים המדהימות בהיסטוריה המודרנית, מרגרט ת'אצר, פרויקט ה"אין דבר כזה חברה, יש רק חמישה מיליארד אני". (לא להאמין, מאז שאמרה נוספו עוד 3 מיליארד)

האמת, אין פה איזה סקופ גדול. זו גם לא ממש המצאה שלי. בתחום הזה אני רוכב על כתפי ענקים, כמו רייגן, שהיה נשיא ארה"ב ות'אצר, שכרגע ציטטתי, שהייתה ראשת ממשלת אנגליה. שנות השמונים של המאה הקודמת. הם המיישמים הגדולים של פירוק המדינה. של שלטון ההון. ברמה העולמית. אפילו בארץ הכינו לי את הקרקע קצת לפני שהגעתי לעמדת הכוח. הכי נחמד, שהם היו מנהיגי המחנה שלכם. כן כן, שוב אנחנו פוגשים את שמעון היקר, פרס, מרוב שאני מוצא את עצמי משבח אותו, אתם עלולים לחשוב שהיה בינינו משהו. פוליטי כמובן, אל תכניסו לכם מחשבות לראש. ענק, כבר אמרתי. הוא הרי הוביל את התוכנית הקרויה "לייצוב המשק" והייתה בעצם "לריסוק המשק, כדי שיהיה אפשר למכור אותו בזול לבעלי הון, שאין לנו ממש, אז גם אותם נטפח על חשבון הציבור". אבל אפילו רבין, שתמיד שנאתי, ואפילו הגדיל את תקציב המדינה, הכניס לכם חזק לראש את רעיונות ההפרטה. וחיים רמון היקר, שפירק את ההסתדרות. תראו תראו, פתאום השמאלן הזה מדבר בזכותי בשנים האחרונות. אולי גם זה לא מקרי? אתם כמובן תעדיפו להגיד שהוא פשוט נפל על הראש, הוא ממורמר. ככה טוב. ובכל זאת, בכל מה שקשור אלינו פה בארץ, החלק שלי בפירוק הוא המשמעותי ביותר. אני דחפתי את המהלך למדרגה שאין כמוה בהרבה מדינות. אני דאגתי שזה לא יהיה רק פירוק מערכות המדינה, אלא פירוק חברתי. ושלפירוק תוצמד הקמה של מערכות חליפיות, כדי שלא תוכלו להפוך את הקערה. כדי שיהיה למספיק גופים וקבוצות כוח, עניין שהמצב הקיים יישאר. אני חושב רחוק. מה שנראה לחלקכם, במיוחד כרגע, כהזנחה פושעת, היה תכנון מודע.

האם אני מאמין שזה טוב? בוודאי. ככה בנויים בני האדם, ככה בנוי העולם. כלומר, ככה הוא צריך להיות בנוי. החיים הם מאבק. העולם מתנהל כמאבק מתמיד. בין פרטים, בין קבוצות, בין מדינות. העובדה שבני אדם צריכים אחד את השני כדי להתקיים, לא משנה את העובדה שהם מבינים כל הזמן ששיתוף הפעולה הוא זמני. שכל אחד לעצמו. זה נכון בכל תחום. תראו את כל תוכניות הריאליטי. כולן מבוססות על תחרות, יש מנצח אחד, אין חברים, כל אחד לבד בעולם. וכולכם מתים על זה. ומפנימים את המסר תוך כדי. מעניין איך כל ערוצי השידור המסחריים הבינו את זה. בינינו, מכיוון שחלק מבעלי הערוצים הם חברים שלי, אני יכול לספר לכם שזה בא מהם. הם מבינים איך העולם עובד. או לפחות איך הוא צריך לעבוד. לטובתם. בני אדם מתקדמים רק כשהם במאבק. אם יש מדינה שנותנת להם, הם לא זזים. או לפחות לא זזים לפי החליל הנכון. אז פירקתי. כל מה שהיה אפשר. כמה שפחות עזרה מהמדינה. טוב, נכון, היו כמה חברים טובים שדווקא נעזרו במדינה. כלומר בי. כמה חברים מאד מוכשרים שעזרו לי בדרך ואני עזרתי להם. אבל שלא יהיה ספק, אלה האנשים שמזיזים מדינות קדימה. הם, כמוני, יודעים שמה שטוב להם מקדם את כולם. נכון, קודם את עצמם ואותי. אבל מה יותר מוסרי מזה. הם נותנים יותר, אז נכון שיקבלו יותר. אפילו הרבה יותר. אז אם יש כמה אנשים שנשארים מאחור זה מחיר ששווה לשלם. לפחות שווה להם. כמו שאמר איזה פילוסוף – האדם יכול לשאת כמעט כל כאב, כל עוד הוא של זולתו. הם מהסוג שלי. אלו שצריכים להסתמך על שירותי המדינה כנראה לא מסוגלים ממילא לתת למדינה יותר מדי. חוץ מאשר להצביע לי, שזה כמובן הדבר הכי חשוב. כל כך חשוב ששווה אפילו לתגמל אותם על זה. אבל זה צריך לבוא ישר ממני, שידעו. לא דרך איזה מערכת פקידות בירוקרטית אנונימית, אוניברסלית, שמחלקת לפי קריטריונים אובייקטיביים. אז הובלתי מדיניות מייבשת, של כמה שפחות השקעה במערכות החברתיות, באופן ישיר. כמה שפחות בריאות ציבורית, חינוך ציבורי, רווחה ציבורית. התרגיל הכי טוב היה הורדת המיסים. ככה הפכתי אתכם לשותפים שלי. הציבור שלי, שמח שאני מפרק את המערכת של השמאלנים, למרות שזה על חשבונו. הוא שמח פעם שניה כי בכל זאת, נתתי משהו. אבל אתם, אתם הייתם השותפים האמיתיים שלי. אתם השמאל. גם כן שמאל. המעמד הבינוני הגבוה, השמאל המזויף. אין לכם מושג מה זה שמאל. אתם שמאלנים בוגדים של ארץ ישראל. איפה ברל טבנקין ויערי. המושג שוויון מגעיל אתכם ממש כמו שהוא מגעיל אותי. כל עוד נתתי להייטק שלכם לפרוח, לערך הדירות לעלות עוד ועוד. כל עוד השבעתי את תאוותכם בכמה נסיעות שנתיות לחו"ל, לשלוח את הילדים לבתי ספר ייחודיים, לעשות ביטוח בריאות פרטי, הייתם כל-כך מבסוטים, שלא היה לכם שום קושי לא לראות את כל אלה שהשארתי מאחור. משכתם כתף בסלידה: הם ממילא לא משלנו. נכון, אני משתמש בהם, אבל אתם כמוני. אימצתם בשמחה את הרטוריקה שלי על העצלנים והנצלנים. על זה שאתם לא צריכים לממן אותם בעבודה שלכם. בדיוק כמוני, אמרתם לעצמכם שאתם בכלל מקדמים אותם. אתם הקטר שמושך את כולם. בזכותכם יש להם עבודה. אבל הייתם מבסוטים עד השמיים כשהורדתי מיסים. כי אתם נהניתם מזה. וזה היה כל כך נוח, שהסכמתם לבלוע את הסיפור של ניהול הסכסוך שמכרתי לכם. זה כיסה על הסבל של הפלשתינאים, כי, אין עם מי לדבר, זה כיסה על כל המצביעים שלי, שקראתם להם מטומטמים כי הם מצביעים לי, אבל לא היה אכפת לכם מהם בכלל. אז אני מכרתי להם אתכם, "ישראל הראשונה" ואת הערבים, כסיבה למצבם. אתם השארתם להם רק השפלה. ידיעה שהם בתחתית הסולם. אני נתתי הסבר ומטרה. ככה גם פיניתם לי את כל המרחב להמשיך לפרק את כל המערכות החברתיות.

אני יודע, היו פה הצלחות יפות מאד גם לפני הפירוק. אפשר לומר בכנות, שבנו פה מדינה. אולי זה היה טוב לתקופה ההיא. ברור שהיו פה הישגים חברתיים וכלכליים. ברור שאני יודע שהסיסמא שלי על האיש הקטן - המגזר הפרטי, שנושא על כתפיו את האיש הגדול - המגזר הציבורי, הייתה עוד מניפולציה. אבל תראו כמה מכם בלעו את זה בתאבון. איזה כיף, נשחרר את המדינה מהגב שלנו. נרוץ קדימה. ותראו כמה שגשגתם תחתי. הוצאתי בהדרגה, את כל מנגנוני הביטחון החברתי של המדינה מהמשחק. הבנתם שעכשיו זה כל אחד לעצמו, ואתם הייתם בעמדה מצוינת. אז רצתם קדימה. אני רק דחפתי אתכם, ואתם הסתערתם. כמו שכתב יורם טהרלב בגבעת התחמושת: "מי שנפל נסחב אחור שלא יפריע לעבור, עד שנפל הבא בתור" שורות אלמותיות. יישמתם יפה גם בשדה הקרב הצבאי וגם בשדה הקרב האזרחי.

הפירוק הזה שירת אותי פוליטית. בוודאי. הוא הבסיס שעליו בניתי את השלטון ארוך הימים שלי. שנאה נאמנות ונוחות. "הלוויתן" של הובס במיטבו. אבל כמו שאמרתי, טובתי היא טובת המדינה. וחוץ מזה, זה היה הכרחי, כדי להכשיר את החברה שלנו למערכה החשובה של חיינו. המדינית ביטחונית. החברה המגויסת שלכם, מהעליות הראשונות, זאת שגרסה שוויון וביטחון, הייתה טובה, אולי, לשלב הבניה החלוצי. מעטים מול רבים, תנאים קשים שמחייבים יחד כדי להתגבר. ההצלחה שלכם הייתה גם הכשל הגדול. מי שמתחיל לחיות חיי נוחות כלכליים, מתחיל לחשוב על שלום במקום על מלחמה. רוצה לעשות לביתו ולא למען הציבור. איך התפייט אחד העורכים שלכם בעיתון "דבר" לקראת סוף ימיו, של העיתון, "נסיגה לגינות הפרטיות" טוב, את זה יכול לעשות כמובן מי שיש לו גינה פרטית. אל תתבלבלו, לי אין גינה פרטית, לי יש אחוזה. לאחוזה לא נסוגים. על אחוזה מגינים ויוצאים ממנה להתקפה. הכי יפה זה מה שקרה לבסיס התמיכה שלי בציונות הדתית. הכי מגויסים והכי תומכים באידיאולוגית הפירוק שלי. הם הבינו שדווקא הפירוק שלי הוא הכלי למימוש החזון שלהם. ככה הם יכולים להשתלט בלי שתשימו לב. וכל עוד קהל התומכים השני שלי, כן כן, ישראל השנייה, יקבלו ממני מתנות ישירות, אני אוכל לגייס אותם לתמוך במשיחיים ולשנוא אתכם. כי אתם הרי אוהבי ערבים. אני מודה, יש פה לכאורה איזו אירוניה. אני מדבר במושגים של גיוס, ואתם כבר חושבים במושגים אינדיבידואליסטים. אבל גיוס לא חייב להיבנות על רעיונות של שותפות וקולקטיביזם, כמו שאתם עשיתם. אפשר לבנות אותו גם על שנאה.


קיר השנאה והפחד

עוד נדבר על כל עניין הפסיכולוגיה בגרוש שאתם עושים עלי כדי לנסות להבין אותי. אבל כבר אמרתי לכם, רגשות לא מפעילים אותי. גם בתחום של יחסי יהודים-ערבים. אני לא פועל מתוך שנאה או אהבה. הכל מחושב וענייני. מה שנכון, אני בהחלט מבין שרגשות זה מה שמניע את רוב בני האדם, ואני יודע להשתמש בהם מצוין. זה המקצוע שלי.

אין מנגנון אנושי יעיל כמו שנאה. אולי אוסיף שנאה ופחד. רק תראו איך שני הרגשות האלה הפעילו אתכם בשנה האחרונה. יצאתם לרחובות כי פתאום הרגשתם שזה נוגע בכם. בקרביים. מישהו שכנע אתכם שהפעם זו לא תיאוריה, זה ישפיע באופן ישיר על החיים שלכם. ואתם התגייסתם בהמוניכם. גם מנגנון הגנה מצוין וגם מנגנון הפעלה מצוין. כמובן בשבילי. המנגנון המושלם לנהל חברה, לגייס אנשים לפעולה, להסית קבוצות אחת נגד השנייה. כלי שליטה יעיל מאד. העניין הוא, שבבסיס, כמו שכבר הסברתי, זה מה שמניע אנשים במקור. אני רק דואג להטות את הזרמים והגלים למקומות הנכונים. וגם כמובן ליצור אותם, אם נחוץ.

המפגש היהודי ערבי, שאנחנו חוללנו פה, בזה שהחלטנו לחזור, לארץ הנטושה, הוא קלאסיקה. אנחנו הרי באנו לפה גם כי רדפו אותנו וגם כי זה שלנו. לפחות סיפור שסיפרנו לעצמנו. מדורות. אנחנו חוזרים לארץ שממנה גורשנו, והם הרי רק אורחים לרגע פה. בקושי כמה דורות עלובים. אבל, לא היה צריך להיות גאון גדול כדי להבין לאן זה הולך. הרי היה ברור מהרגע הראשון שהם לא ירצו אותנו. מי רוצה קבוצה שבאה מבחוץ להשתלט לה על הארץ. אז מה אם אנחנו מספרים סיפור שזה שלנו מדורי דורות ושאין לנו ברירה. מה אכפת להם מזה? הם הרי גרים פה עכשיו. ולא סתם, אנחנו באים מתרבות אירופאית למזרח, בעל התרבות המסורתית. היום אסור להגיד פרימיטיבית, יגידו שאתה גזען. זה פשוט לא הולך יחד. תראו את ז'בוטינסקי: "אני יודע, שחושבים, שהגזע שלנו מוצאו ממזרח; אני אפילו מאמין בכך...ואולם אין זה שייך אל העניין. מ־15 מיליון היהודים, שמונים עכשיו בעולם, יצאו 14 מיליון מאבות, שהעתיקו את מושבם אל ה'מערב' לפני אלפיים שנה בערך. במשך תקופה זו עברה אירופה את כל הדרך מן ההוּנים והטבטוֹנים עד דבר הלאומים והטלגרף האל־חוטי – משך־זמן מספיק, כדי להיגמל מקצב־החיים ה'אסיאתי' ולהתערות בקצב החיים ה'אירופי." אתם חושבים שזה יכול לסבך אותי אם קהל המצביעים שלי? אל תדאגו לי. את הדברים האלה אני יודע לסדר. הם ממילא לא יקראו את זה. בכל אופן, לציונות היה תפקיד מיוחד, למנוע את התפשטות התרבות המזרחית המסוכנת לתוך המערב. אבא שלי, בנציון, שהיה פרופסור להיסטוריה ובעל הבנה עמוקה, הסביר את זה יפה מאד: במובן ידוע הציונות היתה תמיד עמדה קדמית של המערב במזרח. וכך היא גם היום: עמדה מול הנטיות הטבעיות של המזרח לחדור אל המערב ולשעבד אותו. ברור שהציונות יכולה להגיע למרחב הזה רק כגוף זר, לעומתי. בכוח. על החרב. כשליחה של המערב. בהתחלה על גב כוח חיצוני, בריטניה, מה לעשות צריך זמן לבנות כוח עצמאי, וברגע שיהיה אפשר, כוח שלנו. בכל זאת, לא כדאי לסמוך על הגויים מעבר למה שחייבים. נכון, רוב הציבור בעולם המערבי המפותח, לא הבין את זה אז, ולא מבין את זה היום, אבל אנחנו בכלל השכפ"צ שלהם. גם כשהם יוצאים לתהלוכות תמיכה חולניות בחמאס, בימים אלה, אנחנו המחסום שמונע מהאסלאם הקיצוני להשתלט עליהם. אבל המנהיגים שלהם הבינו, מההתחלה. למה הם תמכו בנו? בפוליטיקה אין מתנות. הם ידעו כבר אז, שאנחנו, הציונים, מהווים המחסום האחרון. טוב לא כולם, החכמים שבהם. ז'בוטינסקי הבין את זה מהרגע הראשון. קיר הברזל הוא קרא לזה. לא יקבלו אותנו בשום מקרה. זה עניין של הטבע הילידי. האמת, ניסוח גאוני. אפילו לא היה צריך להגיד משהו רע על הערבים. הם כמו כל הילידים, בכל מקום ובכל זמן. הם מתנהגים בדיוק כמו שהם צריכים. ולכן, אנחנו כמו כל מתנחל, חייבים לבוא בכוח, כי אין בטוב. אבל מה שבאמת היה גאוני אצל ז'בוטינסקי, וגם בזה אני התלמיד הטוב ביותר שלו, היה לנסח את העניין כהכרח טבעי, ולא כבחירה ערכית. כי גם אז, היו, אפילו רבים, בעיקר במנהיגות, שהמובן מאליו לא היה ברור להם. שיש פה רק תסריט אחד. עימות חזיתי. את מגמת שיתוף הפעולה, הובילו כל מיני יפי נפש, כמו ויצמן, ארלוזורוב, שרת, שחשבו שאפשר לעשות את זה בטוב. והאסון הכי גדול היה, שהיו גם בצד השני כמה מנהיגים ערבים שחשבו שזה שווה ניסיון. והם אפילו הגיעו להסכמים. הציבור הרחב, שלא מבין מהחיים שלו ומשנה את דעותיו כמו שבשבת רוח, היה עלול לחשוב שיש לזה סיכוי. טוב, ברור שזה היה יכול לעבוד, בגלל זה היה צריך להסביר שזה לא יכול לעבוד. כי אם זה לא היה יכול לעבוד, לא היה צריך להשקיע כל כך הרבה בשכנוע הציבור. אז והיום. זה פשוט לא היה מצליח. גם ז'בוטינסקי הבין את זה. הוא פשוט הבין שההסכמים או יופרו, ואז נהיה בעמדה חלשה יותר כשנצטרך להתגונן, או שהם יצליחו, ולא נוכל לבנות כאן את החברה היהודית שאנחנו רוצים. תקשיבו לאבא שלי. הוא היה יד ימינו של ז'בו: שהרי קיומנו כאן תלוי בראש ובראשונה בגיבוש עמדה מוצקת בתוכנו, שעשויה להפוך את העם כולו לכוח מלוכד ומוכן למאבק על קיומו ועתידו. ואולם אין אני רואה היום בתוכנו עמדה מוצקת כזו, עמדה של עם המבין את מלוא משמעותן של הסכנות האורבות לו. להיפך, נדמה לי שעמנו משתדל להתעלם מסכנות אלו; שהוא כאילו בורח מהן. עמנו מסיח את דעתו מהמתרחש סביבו. אז במקביל לעבודה הרעיונית, ז'בוטינסקי עשה גם פעולה מעשית, לחנך את הציבור. הוא היה במיעוט, לכן הכלי שלו היה פרובוקציה. תראו איך הוא חימם את כל המערכת לקראת פרעות תרפ"ט. צעדות של הרוויזיוניסטים סביב הכותל. המהלך ההוא גייס את כל הציבור הערבי, שבקושי היה מחובר בשלב ההוא, לעניין הלאומי, אבל אם זו מלחמת דת, אז כולם בעניין. עד היום עובד יפה מאד עניין הדת. תראו איך כל תקרית סביב הר הבית גורמת לאיחוד שורות נגדנו. ואיזו תגובה גאונית להתקפות עליו שהוא מחמם את האווירה ומעורר כוחות שיפגעו בנו בעתיד: הדרישה לריסון היא מסורת הגיטו. בארץ איננו בגדר אורחים, וכדי להראות זאת, ההפגנה הכרחית. תגובה ציונית הולמת. בעניין התגובות כבר מזמן התעליתי על המקור. ובתחום המהלכים, טוב, זה באמת לא חכמה, לי יש כלים קצת יותר טובים, בלשון המעטה. אני בכל זאת ראש ממשלה עם אמצעים של מדינה מודרנית.

אבל אל תחשבו שהוא היה לבד. כמה מגיבורי התרבות שלכם בשמאל, כולל האייקון הגדול, "אבי האומה", בן גוריון כמובן, הבינו בדיוק אותו דבר. רק שהם היו צריכים לדבר לציבור יפה נפש, הומניסטי, כמוכם. אבל התוכן, אותו דבר.

איבת מניהיגי הערבים ושליטיהם והתנגדותם המרה לשיבת-ציון היא עובדה מצערת,...ועד כמה שהדבר נראה תמוה – הרי למעשה הביאה התנגדות זו עד היום ברכה לא מעטה לחיזוק היישוב לפני קום המדינה, ולהרחבת המדינה ולהתעצמותה לאחר קומה.

ספק אם עבודה עברית הייתה מנצחת - כשכל התנאים האובייקטיביים היו נגדה – אילמלא "המאורעות" בשנות, 1921, 1929, 1936. תל אביב-יפו הפכה לעיר עברית רק לאחר טבח החלוצים ביפו בשנת 1921...מעשה האיבה החריף ביותר וברוך-התוצאות מאין כמוהו – הייתה התקפת שליטי ערב על מדינת-ישראל ביום קומה.... אלמלא הפלישה הזאת, ירושלים הייתה קורפוס ספרטום [עיר נפרדת על-פי החלטת האו"ם], יפו, לוד ורמלה היו חלק במדינה הערבית, באר שבע הייתה במדינה הערבית, חלק גדול של הנגב היה מחוץ למדינה, הגליל המרכזי הצפוני היה מדינה ערבית. תראו איזה יופי. ז'בוטינסקי נתן הסבר לציבור בעל תודעה לאומית ובן גוריון נותן הסבר לאוזניים של ציבור חלוצי. איבת הערבים היא מנוע הצמיחה והבניה שלנו. ורק להשלים את חשיבות העניין הזה, של מדינה במצור, מדינה בעימות, מדינה מוקפת אויבים אז הנה עוד אחד מיקיריכם. טוב, לפחות עד מלחמת יום כיפור: "איזה דור יהיה לנו? איזו מדינה תהיה לנו? מה נעשה אם לא יתקיפו אותנו ולא יהיו פידאיון? יהיו לנו אנשים עובדים וילדים בריאים, אבל המתח החלוצי לא יהיה". דיין. חד כתער. בלי אויב בעין, שמאיים עלינו, לא נוכל לבנות חברה חלוצית. האמת, חריף. אי אפשר לבנות פה אומה בריאה, בלי אויב. יאללה, ציטוט אחרון, רק כדי להרחיב לכם את הלב, שוב, "אבי האומה": "לנו נחוץ צבא לא רק לביטחון" הסביר, "אלא כבית-היוצר של האומה... [כי] אין אנחנו עדיין עם... אנו רחוקים עוד מרחק רב מהיות עם המוכשר לבנות מדינה, משק, תרבות, חברה, לשון, חירות... לנו אין זמן של מאות בשנים, ובלי מכשירי הצבא, כלומר בלי מסגרת חובה כוללת, מחנכת ומלכדת - לא נהיה לעם בעוד מועד. לא נוכל לסמוך על תהליך סטיכי בלבד".

ברור שהיו להם שותפים טובים בצד הערבי. בכל זאת חברה פרימיטיבית, דתית, פטריארכלית, היררכית, אלימה, אפילו רצחנית, לא סובלנית. תודו, למנהיגים שלהם, אלה שרצו את אותה מציאות כמוני וכמו קודמי, של חברה במאבק, הייתה עבודה הרבה יותר קלה. בסך הכל לדבר בשפה שכל שיח ואב משפחה היו מדברים אל השבט והמשפחה. אבל, גם אצלם התעקשו לקום כל הזמן כל מיני רפורמאטורים שרצו לשנות את החברה שלהם, לכיוון המערבי מודרני. חלקם אפילו הגיעו לעמדות כוח משמעותיות. ובצד שלנו, טוב, הכמיהה החולנית לשלום היא חלק עמוק גם בסיפור היהודי וגם בערכי המודרנה שאימץ השמאל. היה קשה להרוג אותה. במיוחד שהיו לה נציגים חזקים בפוליטיקה. המסוכן מכולם היה רבין. שילוב של איש שלום ומר ביטחון. היה לא קל, אבל גם אותו הצלחנו לסכל במאמץ משותף. זה באמת היה מסוכן. אני קיבלתי את המושכות בתוך האווירה שהוא יצר. כן, כן, סכנת השלום. מצריים, ירדן, ועידת מדריד, שיחות עם הסורים והכי מסוכן, אוסלו. לרגע הייתה אופוריה. בשני הצדדים. אבל אגלה לכם סוד. יותר קל להרוס מאשר לבנות. לא רק במשחק קוביות של ילדים. גם בתהליכים חברתיים תרבותיים כלכליים ופוליטיים. בטח אם יש מספיק שותפים טובים. לי היו. פתאום היום יש הרבה אנשים שמדברים על הברית שלי עם חמאס. אבל גם הם סופרים רק את הסיבוב השני שלי כראש ממשלה. על זה עוד נדבר כמובן. אבל כולם שוכחים שהברית הזאת התחילה 1996. הם אלה שהעלו אותי לשלטון בפעם הראשונה. מי בכלל חשב שיש לי סיכוי ביום שאחרי הרצח. היה ברור שפרס לוקח בהליכה. אז נכון, היו כמה חברים טובים שעזרו, כולל פרס עצמו. אבל לא צריך להיות מנתח גדול, כדי לראות שאת העזרה הגדולה ביותר קיבלתי מהחברים בחמאס. אוטובוסים מתפוצצים. חברים לא שוכחים. בעיקר עם הם חברים מועילים. אז בכהונה הראשונה דאגנו להרוג, תרתי משמע, את חלום אוסלו. גם באווירה הציבורית, בשני הצדדים וגם בצד המעשי. להסכם מ-1993 היו אמורים להיות שלבים, שהאחרון בהם היה אמור להיות הסכם קבע. מאי-1999. נכון, החודש שבו הודחתי מהשלטון. המשימה הראשונה הושלמה. ברור שהחברים היו שם, להמשיך להראות לציבור הישראלי שאין עם מי לדבר. וכמובן, יאסר, היקר, ערפאת. הפרטנר המושלם לפוצץ. הכל. מזל שלא מצאתי את עצמי במסלול המייגע של הבניה והיצירה. הרבה יותר קשוח. בטח עם הפרטנרים שיש פה מסביב. טוב, קיבלתי חינוך מצוין.

ההדחה ההיא הייתה מכה לא קלה. היא לא הייתה בתכנון. אבל כבר דיברנו על זה שאני מקצוען. למדתי מטעויות וחזרתי, כמו שאתם רואים, כדי להישאר. אבל זה לא הנושא עכשיו. אנחנו בעניין קיר הברזל המפואר שבניתי לכם, ולדורות הבאים. או אולי כבר הגיע הזמן להסב את שמו באופן רשמי לקיר השנאה והפחד. כי אלה, כמו שכבר הבנתם אני מקווה, המנוע להפעלת הברזל, במקרה שלנו.

הדבר החמור ביותר בנפילה הראשונה שלי היה, ששוב חזרו קולות ההסכם והפשרה. ההתנתקות של שרון, והרבה יותר, השיחות של אולמרט עם אבו מאזן. המוות של ערפאת היה, ובמובן מסוים נשאר, סכנה גדולה לפרויקט. בעיקר המחליף. אבו מאזן. מחמוד עבאס. פתאום בהנהגה הפלסטינאית עומד מישהו שמשמיע מנגינות אחרות. מעביר מסרים אחרים גם לציבור שלו. ומולו, במקומי, חסידי החיים המשותפים אצלנו. השילוב הזה, של מחרחרי פיוס משני הצדדים, היה באמת סכנה גדולה.

אז עשיתי לאולמרט סיכול ממוקד. חזרתי. מאז לא הסתכלתי אחורה. הבנתי שתודעת קיר הפחד והשנאה התערערה, אז יצאתי לבנות אותה מחדש, בשני מסלולים מקבילים. הרחוק, איראן, והקרובים, חיזבאללה ובמיוחד החמאס. שני האיומים שגידלתי וטיפחתי ובו זמנית יצאתי לסכל. הצעירים פה לא זוכרים. בתחילת שנות ה-80 של המאה הקודמת התפרסמה פרשה של כבאי בבסיס חיל אויר שקיבל אותות הצטיינות על אומץ ליבו. רק מה, התברר שהוא היה המצית. הוא פשוט אהב לכבות שריפות. להבדיל ממנו, אני מצית אותן ועושה כאילו אני מכבה. בשביל ביטחון המדינה. כן, נכון, כבר דיברנו על זה, הם גם תורמות לביטחון השלטון שלי. כמה פעמים צריך להזכיר לכם, אין הבדל בין השניים.

אז את איראן טיפחתי כשטן הגדול, אבל זה לא מספיק. היא איום רחוק, לא מורגש באופן ישיר ויומיומי. ברור שהיא מהווה איום אמיתי. ברור גם, שיש עם מי לעבוד שם. אבל גם הם צריכים עזרה. אגלה לכם סוד. גם שם, בתוך משטר האייטולות, יש מחלוקות. אין שם ציונים, אבל לא כולם רוצים להיות בעימות מתמיד עם העולם, כולל כל הסנקציות. אז צריך לעזור. להתנגד לכל הסכם, לצאת נגד האמריקאים, לדחוף את טראמפ לביטול ההסכמים. זאת עבודה לא קלה. יש גורמים חזקים מאד שמנסים כל הזמן להגיע להסכמים אמיתיים, שייצרו שקט אמיתי ושיתוף פעולה. באזור, בעולם. זה מסוכן מאד. כי אם יהיה הסכם שיעבוד, איך נדע שאנחנו בסכנה? ואם לא תהיה סכנה, איך נדע בכלל מי אנחנו?

הבעיה עם איראן והאיום הגרעיני, היא בכל זאת, שאי אפשר לזרוק כל כמה שנים פצצה קטנה להמחיש את הסכנה. זה כאמור לא מספיק מוחשי. מזל שגם באיראן יש גורמים רציניים. גם הם מבינים, שכדי להחזיק את החברה האיראנית תחת המשטר הדכאני שונא האדם של משמרות המהפכה, צריך ליצור מציאות של איום מתמיד וקונפליקט. או במילים אחרות, חברת מצור וגיוס מתמיד. ממש כמו שאני רוצה להחזיק את שלנו. אז הם השקיעו בבניית בסיסי טרור בכל המזה"ת, וככה יכולנו לבנות יחד את האיום של השטן הקטן, חמאס. ברור, גם חיזבאללה. אז עבדנו יחד. היו כל מיני מכשולים. ברור שאי אפשר להגיד את זה לציבור באופן ישיר. אפילו עכשיו, שכל מי שעיניו בראשו מבין שהחמאס בעזה היה פרויקט דגל שלי, אני ממשיך להכחיש. על חלק גדול מהאנשים זה עדיין עובד. בכל אופן, הציבור מצפה שתשמיד אויב מסוכן, אז הוא קיבל מבצע כל כמה שנים. ותמיד אמרנו בסוף, שהם מורתעים ולא יעזו להרים ראש לכמה שנים. ברור שאחרי כמה חודשים העסק חזר לעבוד.

רובכם לא זוכרים, אבל כדי לשכנע את הציבור שאין ברירה, היה גם צריך לרסק את אלה שהשמיעו סוג של קולות של הידברות. יעני אבו מאזן והרש"פ. בהתחלה, אפילו היינו במו"מ. עד 2014. במקביל, המשכנו לחזק את החמאס ולהחליש אותם. וכמובן לנהל את המו"מ כך שלא יוכל לצאת ממנו כלום.

זה עבד נפלא. כבר כמה שנים כולם מדברים על ניהול הסכסוך. כלומר, שהוא למעשה לא פתיר, וצריך ללמוד לחיות הכי טוב במצב הזה. זו כבר לא עמדה של ימין קיצוני. זה מיין סטרים. חוץ ממפלגות השמאל הנעלמות, אף מפלגה משמעותית לא מעיזה אפילו לדבר על רעיון שתי המדינות. בני נוער שמגיעים לשלב גיבוש השקפת העולם שלהם, אפילו לא מעלים על דעתם רעיונות של פתרון. כלומר של הסכם כשלהו בין שני הצדדים. לא כי הם לא רוצים, כי הם פשוט גדלו לתוך חברה שלא מעלה את זה כאפשרות. אבל אי אפשר לנוח על זרי הדפנה. כמו שאמר קאמי בדבר: "כי מתג הדבר לעולם לא מת או נעלם לתמיד." הרי כבר ראיתי את זה קורה במו עיני. אז המשכתי כל הזמן לטפח, גם את איראן וגם את החמאס. אתם זוכרים, החברים שעזרו לי לנצח בפעם הראשונה. אז המשכנו לעזור אחד לשני. כל פעם שצצה סכנה, הגיעה תגובה. סכנת פיוס פנים פלסטיני ב-2014, "צוק איתן". לחץ של הרשות לכיוון פיוס ב-2018, ע"י הפסקת הזרמת כספי הרשות לעזה? כסף קטארי. שותפים טובים מאד הקטארים. מקדמים אותה מדיניות בדיוק, אבל עושים את זה באופן עקיף. בלי ארגון טרור משלהם. נשארים נקיים. תחנת שידור וכסף. הרבה כסף. אבל זה כבר מתחיל להיות רחוק בשביל הציבור. אז זה עובר מתחת לרדאר, ואף אחד לא יוצא נגד. גם המערכת הצבאית מבינה שהאלטרנטיבה היא או זה, או פיצוץ. כי הם יודעים שללכת עם הרשות זו לא אופציה כל עוד אני בשלטון. אז הם מתיישרים. ואז אני יכול להגיד שכל המערכת תמכה במהלכים האלה. זה כמובן גם מה שאני אגיד בוועדת החקירה כשתקום. אני לא מפחד ממנה. כל המסמכים מוכנים.

הם, החמאס, עזרו לי לשלוט ואני עזרתי להם. תראו איזה יופי הם נרתמו לעזרתי בבחירות למשל. שבועיים לפני הבחירות של אפריל-2019, בכתבה בעיתון הבית שלי, ישראל היום: בשיחה עם "ישראל היום", אישר גורם בכיר בחמאס כי שיגור הרקטה למרכז היה "ניסיון להשפיע על הבחירות וסדר היום הפוליטי בישראל - ואף להביא להדחת נתניהו והליכוד מהשלטון". עוד ציין הבכיר כי מעבר לכך שמדובר בהנחיה של איראן, זהו גם אינטרס של חמאס להביא להחלפת שלטון בישראל. מה זה אם לא עזרה מחברים. שלא יהיה ספק. מייד שיתפתי את זה בכל המדיות. אם החמאס לא רוצה אותי, סימן שאני טוב לישראל. גם אני עזרתי להם. הרבה. הרי הציבור שלהם שונא אותם. כמה אנשים באמת רוצים לחיות תחת שלטון דכאני רצחני דיקטטורי כמו החמאס. ברור שהעזתים שונאים אותם. אבל, אני דאגתי שישנאו אותנו יותר. וכמו שאני נתתי לציבור שלנו משמעות, מאבק קיומי, ככה החמאס נתן לציבור שלו משמעות. כי המדיניות שלי היא ההוכחה בשבילם שאנחנו מבינים רק כוח. מצחיק, יש צלצול מוכר לאמירה הזאת. כי כשאין תקווה לחיים יותר טובים לפחות אפשר לפתח משמעות בחלומות על הרג ונקמה במדכאים. מרדכי אנילביץ' קרא לזה להילחם בשביל שלוש שורות בהיסטוריה. החמאס, באדיבותי, נתן להם את השלוש שורות, או אם תרצו את שבעים ושתיים הבתולות. כל חברה והשאיפות הנשגבות שלה.

אתם חושבים שזו מדיניות צינית? מה פתאום. זו מדיניות אחראית. לחיות בסביבה שלנו, דורש קורבנות. מתמידים. בני בגין, איש שאני לא סובל באופן אישי, טהרן ימני, אבל גדל על ברכי אותה אידיאולוגיה כמוני, הגדיר את זה יפה: או שנחיה על פי חרבנו, או שלא נחיה על פי חרבם. הרוגים? קורבנות? גם אנשי השמאל שלחו אנשים לקרב. אלו שנהרגו היו קורבנות. העובדה שאתם קוראים להם קורבנות מוצדקים, כאילו לא הייתה ברירה, היא נקודת מבט שטחית. קלאוזביץ' אומר שמי שמתגונן, אשם במלחמה. אם הוא לא יתגונן לא תהיה מלחמה. אז כל קורבן הוא מיותר. יכולנו לא להיות פה. זה לא לטובתו האישית של אף אחד למות.

כמה פעמים קראתי אתכם כותבים שאני חושב גם על מקומי בהיסטוריה כשאני פועל. כאילו זה מה שמפעיל אותי. זה לפרקים אפילו נכון. אבל אתם כל כך בורים שאין לכם מושג בהיסטוריה. כתבתם שוב ושוב שאני יכול להיכנס להיסטוריה ע"י עשיית שלום, (כבר יש אחד על שמי שלא ממש מרגש אתכם), אבל אני מעדיף את הקואליציה והשרידות הפוליטית העלובה שלי. כמה האופקים שלכם צרים. אתם אנשי עולם האתמול. אתם עוד תקועים בחזיונות המאה ה–20 על עולם ללא מלחמות. העולם שלרגע חי באשליה של שלום בין מדינות ועמים. זה אף פעם לא באמת היה, אבל גם האשליה תיכף תעלם. אנחנו בעולם של מאבק מתמיד. כמו הרבה מקרים, אבא שלי ניסח מצוין: במציאות המקפת אותנו, הרעיון של שלום אמת הוא אשליה. זוהי הנחה דמיונית שאין לה שום יסוד במציאות. ...האנושות עדיין רחוקה מלפתור את בעיית המלחמה, היא רחוקה ממצב שבו יכתתו העמים את חרבותיהם לאתים. ולכן המבנה היסודי של הקיום המדיני כפי שהוא, מחייב כל עם לשמור על חרבו ולהיות מוכן להשתמש בה. ועל אחת כמה וכמה עמנו, החי באזור שאנו נמצאים בו. הנחלת התודעה הזו היא המורשת שלי. היא תקבע את מקומי בהיסטוריה, ועל זה יודו לי הדורות הבאים.

אני דווקא מנהל את עניין הקורבנות במתינות. רק כדי לשמור על אווירת הדריכות והמוכנות. כמו שמתאר אורוול ב-"1984", בסיטואציה קצת שונה, אבל רוח הדברים מדויקת: אבל בפועל ממש מקיפה המלחמה אנשים במספר מועט מאד, בעיקר מומחים בעלי מקצוע מעולים, וגורמת אבידות מועטות יחסית. ...ומזמן לזמן התפוצצות של טיל העלול לגרום למותם של כמה עשרות אנשים. אני יודע שהציבור יתחיל להתקומם אם פתאום יהיו הרבה נפגעים במכה אחת. בגלל זה תמיד קיבלתי תמיכה רחבה כשעצרתי את המבצעים נגד החמאס. אף אחד לא רוצה הרבה הרוגים. אם הם באים בטפטוף לאורך שנים, אפשר לחיות עם זה. זה הופך חלק מהמציאות. "ככה זה", כמו ששב ואומר קורט וונגוט ב"בית מטבחיים חמש". אין עם מי לדבר. זה העולם. כאלה הם הערבים. אפשר לחיות עם זה. בגלל זה מה שקרה עכשיו הוא לא לפי התוכנית. אירוע גדול, כמו עכשיו, עלול לטלטל את המערכת. אבל בניתי אותה נכון. זה חלק מברירת המחדל.


ברירת המחדל

צחקתם? שאני אומר שמה שקרה הוא במסגרת ברירת המחדל? פוליטיקה רצינית היא עניין של תכנון. ברירת מחדל זה כמו קו פרשת המים. זוכרים? מלימודי גיאוגרפיה בכיתה ה' או ו'. אותו קו שממנו המים יורדים מצד אחד של הרכס לאגן היקוות אחד או לשני. לכינרת או לים תיכון. למאגר המתוק או המלוח. הפוליטיקאי שמגיע לפסגה, כמוני, הולך על הרכס. יש המון גורמים לקחת בחשבון, המון כוחות שמושכים. אז כמובן שתמיד עדיף שהכל יפעל בדיוק לפי התוכנית שלך. אבל אתה יודע שזה לא אפשרי. לכן, פוליטיקאי מוכשר כמוני, תסלחו לי שאני לא משחק את משחק הצניעות המזויף, כולכם יודעים שאין הרבה, בעולם, מוכשרים כמוני במשחק הזה, יתכנן ככל שהוא יכול. למקרה, הכמעט ודאי, שיהיו סטיות, הן יהיו לכיוון הכללי הנכון. שיזינו את המאגר שאותו אני מעדיף למלא. למשל במקרה שלי, את קיר השנאה והפחד ולא את אשליית התקווה. המסוכנת הזאת, שנתקעה בתיבה של פנדורה.

מה שעשה החמאס היה במסגרת ברירת המחדל. לא אירוע מתוכנן בשליטה שלי. כמו שהסברתי. אירועים גדולים וקיצוניים הם פחות טובים, יכולים לטלטל את המערכת. אבל אם כבר אירוע גדול, אז הכשרתי את כל התנאים שהוא ישרת את מטרות העל. לא בטוח שהוא ישרת את המשך השלטון שלי, אבל הוא ישרת את המסלול שהתוויתי במישור המדיני ביטחוני. הוא משרת מצוין, כאמור, את קיר השנאה והפחד. כשאמרתי לכם כבר בתחילת הדברים, שניצחתי, בטח נשמעתי לכם הזוי. עכשיו אתם מתחילים להפנים? ב-1947, נסע פנחס לבון לסיור מטעם המפלגה, במחנות העקורים היהודים באירופה. בדו"ח שהוא חיבר כשהוא חזר, הוא מציג הבחנה חריפה. היטלר ניצח. הנאציזם אולי הובס בשדה הקרב, אבל רוחו כבשה את אירופה. אז גם אם בסופה של המערכה הזו, אני אסיים את דרכי הפוליטית, ועל תבנו על זה, כמו שכבר הבהרתי לכם, רוחי ניצחה.

אבל ברירת המחדל לא נכונה, כמובן, רק למקרה מתקפת החמאס. כל הפוליטיקה שלי בנויה על זה. אתם שואלים לאן נעלמה המתינות היחסית של שנות השלטון הראשונות? מה אני עושה עכשיו עם בן גביר וסמוטריץ? זה ענין פרקטי. לא היה צורך בטיפוסים כמותם בהתחלה. הציבור גם לא היה בשל עדיין. האפשרות של עמדות ואנשים כאלה בפוליטיקה נבנתה לאורך זמן, כברירת המחדל. האמת, זה בכלל אתם שדחפתם אותי ליישם אותה. כל עוד נתתם לי לשלוט בשקט, זה לא היה נחוץ. פניתי לקיצון בגלל החקירות וכתבי האישום. כן, אני יודע, עשיתם לי מה שעשיתי לאולמרט ומה שעשו לשרון ומה שעשו לברק. לברק ואולמרט לא היה סיכוי עם קהל המצביעים של המרכז-שמאל הטהרני. שרון, חתך שמאלה, אז הוא קיבל חיבוק. הבן האובד חזר הביתה, וכידוע במקום שבעלי תשובה עומדים אפילו צדיקים גמורים אינם עומדים. חשבתם שתוכלו להפיל גם אותי. את הסיכוי הזה החמיץ אליקים רובינשטיין, בחקירת המתנות ובראון חברון בקדנציה הראשונה. למדתי והתחזקתי. אחרי זה כבר לא היה לשום תרגיל סיכוי מולי. אני יותר מוכשר, ויש לי ציבור שאפשר לעבוד אתו. כלומר עליו. אז חתכתי ימינה. פוליטיקה זו אומנות האפשר. עם כל הכוח שצברתי, לא כל מה שמתרחש, לצערי, הוא בשליטה מלאה שלי. אז אני עושה דילים ואפילו שותפויות אם צריך. יש להן מחיר. אבל אני דואג שהן יהיו לכיוון ברירת המחדל. ציונות דתית, משיחיות, למשל, יותר קלה לשליטה. ואם נאבדת השליטה, הגלישה תהיה לכיוון הפחות מסוכן. רובם אידיוטים שימושיים או שחקנים פוליטיים שימושיים. לא שבן גביר וסמוטריץ הם חלום חיי. עדיף היה בלי שני משוגעים כאלה, שיש להם צרכים פוליטיים עצמאיים. כאב ראש. אבל כאב ראש נשלט. כזה, שגם כשהוא מושך חזק מדי, הוא מושך לכיוון ברירת המחדל של קיר השנאה והפחד. להבדיל מהחמאס, יש לי גם הרתעה אמיתית מולם. הם יודעים שבלעדי אין להם קיום משמעותי. המחיר של הפלתי יהיה יקר מאד בשבילם.

אותו דבר עם המערכה שלי נגד האליטות. האמת, אפילו אני מופתע לפעמים כמה טוב זה עבד. לא הייתי בטוח שציבור כל כך גדול ילך אחרי. אבל אין כמו סיפור טוב. בטח לא כשיש מספר סיפורים מוכשר כמוני, ותשתית חברתית של פערים עצומים ואוכלוסיות שכל הזמן מרגישות שנשארו מאחורה. כמו שאתם כבר יודעים, אני עושה עבודת תשתית לפני שאני יוצא לדרך. על מכונת הרעל כבר דיברנו. אז יצאתי נגד הפרקליטות, וזה עבד, ונגד המשטרה, וזה עבד, ונגד התקשורת, וזה עבד. האם אני יודע שזה קשקוש? בוודאי. העיקר שאת העבודה זה עשה. רק שאתם, במקום להבין שאתם לא יכולים עלי, המשכתם במאבק נגדי. אז לא הייתה ברירה ושחררתי את הבולדוג שחיכה בפינה כל הזמן. אפילו יש לו שם מתאים לעניין. יריב. מושלם. גם הוא כמובן, ברירת מחדל. כי גם חייל נאמן בפוליטיקה, עלול להיות בעל אג'נדה עצמאית. הוא אפילו יכול באמת להאמין ברעיונות שלו. אני יודע שזה קשקוש. הוא גם עלול לצבור כוח. הכל נלקח בחשבון ונשקל מול האלטרנטיבה. ברירת מחדל.

האם המחאה שלכם הפתיעה אותי? כן ולא. הרי כבר חקרתי את הנושא, וראיתי מה קרה בפולין והונגריה. בהחלט חשבתי שתצאו ותצעקו. הפתעתם אותי בעוצמה ובנחישות. הפתעה טקטית. לא משהו ששינה את הכיוון. לא משהו שהיה מונע ממני לשנות את כללי המשחק, כך שאוכל להמשיך לשלוט. כי זו תמיד המטרה. כי השלטון שלי הוא הדבר הטוב ביותר למדינה. ולי. כי אין הבדל. כבר אמרתי את זה כמה פעמים. לכן אני גם מעודד את מכונת הרעל שלי לקרוא לכם בוגדים. כי זה נכון. אני אף פעם לא אמרתי את זה ישירות. לא צריך. הרמיזות ברורות. בכל זאת, השדרוג של השנים האחרונות, שהאמירות מגיעות ישירות מהבן שלי, מאד מוצלח. תודו. מוסיף פלפל ולא מעט רעשי רקע. זה בשמו, זה לא בשמו, הוא מקשיב לו הוא לא מקשיב לו, הוא שולט, הוא איבד את זה. התנצל, לא התנצל. מחק, תיקן. בסוף עסוקים בשטויות. אבל המסר עבר לאן שצריך. פוליטיקה במיטבה.


פוליטיקה

אם כבר אנחנו מדברים בכזו פתיחות, אני נותן לכם עוד כמה טיפים להבין אותי ואת העולם שבו אני חי. אתם מופתעים? אולי אני נותן לכם נשק נגד עצמי? אני לא חושש לרגע. אתם הרי בטוחים שאתם יותר חכמים ממני, אז אין סיכוי שתפנימו.

ברור שאני עושה הכל כדי להשיג את הכוח הדרוש כדי לשלוט. ועוד דבר, שרובכם כבר בטח חושבים. אני אוהב את השלטון. את היכולת לנהל ולפקד, את המעמד החברתי, את ההטבות החומריות, את הכוח להחליט על חיים ומוות. אבל אתם עושים לעצמכם חיים קלים. אין הבדל בין האישי לציבורי. אתם עושים לי פסיכולוגיה בגרוש. ברור שזה עניין של מגלומניה. אני רוצה את הכוח, אבל אני גם צריך אותו, כי אני יודע יותר טוב מכולם מה צריך לעשות. אם צריך לדרוס בדרך, אז צריך. אם צריך לשלוח אנשים למותם, אז צריך. כן, צריך להיות מגלומן כדי לרצות להיות ראש ממשלה. אני לא שונה מכל האחרים. לא יותר. אולי קצת. אבל, אני מגלומן מודע. אני מבין מה אני עושה ולמה אני עושה את זה. לעומת זאת אתם, או לפחות רבים מכם, לפחות בעיתונות, שבטוחים שאתם בעצם יותר חכמים ממני, עסוקים בניתוחים פסיכולוגיים או בהסברים למה אני טועה. אני הכי אוהב את אלה שמסבירים כבר שנים, כל כמה חודשים, שאיבדתי את זה. שאני מנוהל ע"י אחרים, ע"י המשפחה שלי, ע"י איזה איש עסקים. זה נפלא. אני לא מבין מה אני עושה, אני בפניקה, אני יורה לכל הכיוונים. ולמרות שאני מצליח, אני ממשיך לשלוט, ממשיך לבצע מה שאני רוצה, הם בשלהם. פעם המזל מציל אותי מכיוון ארה"ב, פעם מכיוון רוסיה, פעם זו מגיפה ופעם זה ההייטק. תמיד יש הסבר. במקום להבין שאני תמיד צעד קדימה. איינשטיין אמר ש"טיפשות היא לחזור על אותה פעולה וכל פעם לצפות לתוצאה אחרת". זה תופס לא רק לעושה הפעולה, אלא גם למי שמנתח אותה.

המשפחה שלי. אתם מתים על זה. היא בכלל מנהלת המדינה. היא מחליטה על מינויים, היא מנהלת מדיניות. הוא מתפרע, חסר שליטה, כותב פוסטים מופרעים בניגוד לדעתי. יש לו ג'ורה? בוודאי! לה יש תאוות כוח וכבוד? ברור! אחרת הם לא היו נצמדים ככה למסע המדהים שארגנתי להם. ברור שהם צריכים להיות שרוטים כדי ללכת איתי את בדרך הזו, באופן הזה. אולי זה קיצוני, אבל לא המצאנו את זה. תראו את ביל והילרי. זו הייתה שותפות. כולל הבגידות. זה לא באמת הזיז לה. אני גם לא מרחם עליה. העזר כנגדי. יש לה תפקידים והיא יודעת את זה. יש מחיר לתהילה. היא "קולט ברקים" חשוב. סביבה, במיוחד בעזרתכם, בנוי חלק חשוב מסיפור הנרדפות שלי. הציבור שלנו מת על זה. אתם מקללים אותה והמעריצים שלי עוד יותר אוהבים אותי. אתם חושבים שזה מזיז לה? מהרגע הראשון היה ברור שזאת ברית. היא נותנת לי את הסיפור המשפחתי, הרעייה שלצידו, ומצטלמת עם נשיאים וכוכבים. מוקפת שומרי ראש, יחצנים, טבחים, כל החבילה. לגבי היורש, טוב הוא אמנם גדל לתוך זה, אבל בחר בזה בכל ליבו. זה לא נכפה עליו. הוא באמת מוכשר. כמו שבת של שחקנית קולנוע או בן של כדורגלן, גדלים. ינק מהבית. כל מה שיוצא לו מהפה במרחב הציבורי, מתואם. כל הסיפורים על מחלוקות וריבים זו הצגה. המסר יוצא לעולם, והופך לנחלת הכלל. ואז עוברים לשלב הבא. שותף מצוין. אני חושב שהוא בהחלט יורש ראוי.

אני והעולם. אתם כל כך אוהבים לברבר על כמה בעולם אוהבים או שונאים אותי, אני מתכוון כמובן למנהיגים. אז שלא יהיה ספק. הם כולם כמוני. כל רגש שיוצא, מתוכנן ומבוקר. כלומר אין אהבות או שנאות, הכל הצגה. כבר אמרתי, אנחנו הנרקיסיסטים הכי גדולים שיש. אתם חושבים שאובמה שנא אותי וטראמפ אהב? אתם חושבים שאני פעלתי מולם משנאה או אהבה? במישור הבין אישי, אין חשיבות לחיבוקים ולחיוכים או להדלפות על מתח ואיבה.הם מיועדים לכם, הקהל הרחב. האיבה המופגנת של אובמה שירתה אותי מצוין. העימותים אתו עזרו לי לנצח בבחירות. יותר מפעם אחת. אתם חושבים שהוא לא ידע את זה? אז מה, הוא פשוט לא יכול היה להתאפק? שלא תחשבו שהעימותים איתי לא עזרו לו. הבייס שלו מת על זה. זה חיזק אותו יופי. ואגלה לכם סוד. טראמפ לא סבל אותי. הפרעתי לו לתוכניות. הוא היה הרבה פחות בכיוון שלי מאשר נדמה לרובכם. אז מה? זה הפריע לו לתת לי עוד ועוד חיבוקים פומביים, שלא הזיקו לי בכלל בדעת הקהל? תראו את החיבוק שביידן נתן לנו ולי עכשיו. הוא פתאום אוהב אותי? אין דבר יותר גרוע לפוליטיקאי במצוקה מחיבוק פוליטי. זה רק מקשה עלי את החיים כי עכשיו אני צריך, ציבורית, להתחשב בדעתו הרבה יותר. לא קל, אבל אני מאמין שבזכות היכולות שלי אוכל להתגבר גם על זה. נסדר איזה פיצוץ.


על יצועי בלילה

אחרי כל מה שסיפרתי והסברתי, אולי מישהו מכם שואל את עצמו, או בעצם אותי, מה אני באמת רואה כשאני מתבונן פנימה. כמו שאוהבים לומר הסופרים, בלילה על יצועי, כשאני סוף סוף ממש לבד עם עצמי (ברור שלבד, השתגעתם, עם שרה. אמרתי שזו שותפות לדרך, למאניה, ללכלוך שיש לנו אחד על השנייה, אבל הי, אהבה? מיטה משותפת? התבלבלתם. אני רוצה לישון טוב בשעות המעטות שיש לי). מה אני אומר ושומע בשיחות האלה. האם עמוק בפנים, כשאני אומר לכם שטובתי האישית, שהיא גם טובתי הפוליטית שהיא טובת המדינה, אני באמת מאמין בזה? ואם אני מאמין בכך, האם זה אומר שהזהות הזאת מתירה לי לעשות כל דבר שנחוץ, גם אם הוא נראה כפוגע במדינה, כי זה, בסופו של דבר למען המדינה? והאם אני באמת מאמין שהמהלך של פירוק מערכות המדינה, שעליו עמלתי כל כך הרבה, באמת משרת את רוב הציבור ומשפר את חייו? או שעצם אני יודע היטב שפעלתי לטובתי הפוליטית ולטובת בעלי הון שמממנים אותי במשך שנים? שאני מחויב לסדר היום הכלכלי שלהם, שנותן להם יתרון מוחלט של כוח מעמד וממון לעומת שאר החברה? שההסתה של ציבורים שלמים אחד בשני, שאני מצדיק בשם היכולת שלי לשלוט, לטובתם, דנה אותם לחיים של שנאה ומחלוקת, במקום חיים של שיתוף פעולה וסולידריות? שהמהפכה המשפטית שאני מספר שנולדה כדי להביא לידי ביטוי אמיתי את רצון הציבור, היא למעשה שינוי שנועד לחזק את כוחי האישי על חשבון החופש של רוב האזרחים? כמובן כי אני טובת המדינה, כלומר טובתם של אותם אנשים שזכויותיהם יפגעו בעקבות המהפכה? ויותר מהכל, מה משמעות הצעדים שכל כך שקדתי עליהם, של טיפוח כוחות כמו חיזבאללה ואיראן וכמובן החמאס שבגללו אנחנו בכלל עורכים את השיחה הזו. האם באמת אני משוכנע שאי אפשר לחיות יחד ובגלל זה טורח כל כך לטפח אותם, או בעצם, אני יודע שאפשר לחיות יחד, ודווקא בגלל זה אני כל כך משקיע בעניין. כי המציאות של האיבה היא הבסיס החברתי והתודעתי לשלטון רב השנים שלי. הרי אני מר ביטחון, וככזה שומר המדינה, ואם חס וחלילה לא יפרחו אותם כוחות שטניים, אולי באמת יהיה פה שקט ואז לא יהיה צורך בי, כי המדינה לא תהיה בסכנה? אולי אז יתברר שאין בכלל זהות ביני לבין טובת המדינה והכל היה בעצם סיפור. סיפור שסיפרתי לכולם, ובהתחלה גם לעצמי. ואפילו האמנתי. לרגע. שחלף.

אל דאגה חברים. אני לא מעסיק את עצמי בהבלים. אלה שאלות ששואלים השחקנים שמתרוצצים בשדה המשחק. אני המערכת. אתם חושבים שהמטריקס עסוקה בשאלה אם לקחת את הגלולה הכחולה או האדומה? היא לא שואלת שאלות רוחניות או פילוסופיות. מי אני מה אני. המערכת עסוקה בקיום שלה. אני, המערכת.

ואני יודע דבר אחד. אני ניצחתי.

אל תספידו אותי כל כך מהר. לא כדאי לכם. זה עוד לא הסוף שלי.


נובמבר 2023

אמנון ארבל

880 צפיות0 תגובות

Comments

Rated 0 out of 5 stars.
No ratings yet

Add a rating
bottom of page