top of page
חיפוש
תמונת הסופר/תאמנון ארבל

מבצע מגן וחץ

מבצע מגן וחץ מאחורינו ואפשר לומר עליו כמה דברים, בהסתייגות הרגילה, שלא כל הפרטים ידועים. נתחיל ברטוריקה. הרגרסיה והכהות בשיח הציבורים עולים מדרגה. אפשר להתווכח כמובן, על השאלה אם מוצדק הרג של חפים מפשע, וילדים הם ודאי חפים מפשע, כאשר באים לחסל מנהיג טרור שבכוונתו להמשיך לפגוע. אבל, העובדה היא, שכמעט כל התקשורת המרכזית וכל הפוליטיקאים, כולל מהאופוזיציה, הידהדו את ההודעה הראשונית, של "פגיעה כירורגית". פעם, עוד היו טורחים להגיד שהפגיעה בחפים מפשע מצערת וכואבת, אבל אין ברירה. היום, אפילו זה נעלם. כנראה, שאין לזה דרישה ציבורית, אז למה לסכן אהדה ציבורית עם רטוריקה שמאלנית.

לעניין המבצע עצמו. קשה להתעלם כמובן, מהתועלת הציבורית שיש למבצע כזה לממשלה ובמיוחד לנתניהו. במיוחד לאור הירידה הגדולה בתמיכה בה בחודשים האחרונים. רבים כמובן התייחסו לנקודה הזו. אבל המבצע הזה הוא גם בעל השפעות מדיניות, ביחסים בין ישראל והחברה הפלסטינית. בציר הזה, למעט מספר קטן של כותבים, בוודאי לא מרכזיים, הניתוח התקשורתי, חלול לגמרי. כבר כתבתי כאן בעבר על העובדה שהמדיניות של נתניהו לאורך שנים מחזקת ומשמרת את החמאס. מה שיוצא דופן הפעם, הוא, שזה נעשה לגמרי בגלוי. הכל נאמר בצורה ישירה. אנחנו רק נגד הג'יהאד, אנחנו מעריכים שהחמאס לא ישתתף בלחימה, כי זה לא באינטרס שלו. כלומר, לחמאס ולנו, יש אינטרס משותף, לפגוע בג'יהאד. אם לא היה לחמאס אינטרס כזה, הוא כנראה היה מגיב אחרת. הכל גלוי על השולחן. בפועל, ישראל פגעה ביריב הכי חזק של החמאס בתוך הרצועה. כלומר, חיזקה אותו כלפי פנים, הן בפן של היכולת הצבאית והן בפן של האהדה הציבורית. הוא התגלה כגורם אחראי ביחס לאוכלוסיה המקומית. כוחו הצבאי וודאי לא נפגע.

כלומר, הממשלה הכי ימנית שהייתה פה מעולם, פועלת כדי לחזק ולבסס את הכוח הפלסטיני הכי קיצוני שניצב מנגד.

הטענה היחידה שהוצגה הייתה שהחזרנו את ההרתעה. הטענה הזו הושמעה אחרי כל מבצע מול עזה ב 15 השנים האחרונות, והתבררה כל פעם כמופרכת. אבל, מעבר לכך, הטענה הזו לעולם יכולה להבחין רק אחרי זמן. אם כבר יש טענה שהחמאס לא השתתף כי היה מורתע, אז צריך היה ליחס זאת למבצע הקודם. אה, אבל אותו עשתה הממשלה הקודמת שלפי טענת הממשלה בתקופתה נעלמה ההרתעה.

אפילו את הרציונל, שיכול ללוות את המהלך הזה לא הציגו. היו יכולים לומר, שעדיפה לנו כתובת אחת, ברור, אחראית ששולטת ברצועה. אפשר להאשים אותה בכל מה שקורה. אולי כי זה טיעון מופרך. את האחריות הזו היו יכולים לגבות מהחמאס גם עכשיו. אז אולי אתם מזהים בחמאס מגמות של מתינות, של ניסיון להפוך לגוף יותר פוליטי ופחות צבאי? כזה שאפשר לדבר אתו? להגיע אתו להסדרים?

רגע, הממשלה הזו בכלל לא מאמינה ורוצה להגיע להסדרים. לא מאמינה באפשרות שיסכים לקבל אותנו ולא רוצה לשלם את המחיר, שום מחיר, על האפשרות של פשרה. כי אם כן היו רוצים, אז יושב פה לידינו כל הזמן גורם מתון יותר. לא ציוני, לא אוהב ישראל, אבל חילוני ומתנגד פומבית למאבק מזוין. אבו מאזן ופתח, והרשות. אבל אותם רק מחלישים כל הזמן.

אין מנוס מלחזור למסקנה הכואבת, שהמטרה החוזרת של המבצעים מול עזה היא הצגה לציבור הישראלי שנלחמים בטרור, כדי למגר אותו, אבל המעשה הפוליטי הריאלי הוא שימור החמאס ואחיזתו האיתנה. למה?


5 צפיות0 תגובות

Commenti

Valutazione 0 stelle su 5.
Non ci sono ancora valutazioni

Aggiungi una valutazione
bottom of page