מאז השביעי באוקטובר אחת הסוגיות המדוברות היא הקונספציה. גם במובן הלאומי וגם בפן האישי. הכוונה ב"הקונספציה" במובן של השיח הציבורי, היא, לקיבעון מחשבתי סביב תבנית ניתוח של המציאות, שלא נתנה לנתונים לבלבל אותה. אני מעדיף את המושג הנחות מוקדמות. אני מודה, שגם לי התחיל לעלות ספק מסוים לגבי אחת מההנחות המוקדמות שלי, הנוגעת לניתוח של מערכות פוליטיות-חברתיות. ההנחה המוקדמת שלי היא, שאלה שמתווים את המדיניות, לא מובלים ע"י קונספציה, אלא מכוונים למדיניות. ה"קונספציה" בשבילם, היא כלי כדי להסביר לציבור הרחב את ה"כישלון" בתוצאות ביחס חמה שהוצהר.
לפחות לגבי התנהלות המערכת הביטחונית, אני תוהה יותר ויותר מאז השביעי באוקטובר. אני מדבר כמובן על אלה שעומדים בראש המערכת, שקובעים את המדיניות, שיש להם מידע רב ומגוון ממקורות שונים ואמורים לראות תמונה רחבה. לא רק צבאית נטו.
השבוע התהיה הזאת עלתה מדרגה כשראיתי את ההצעה לחוק הגיוס החדש. אסייג ואומר. אני לא יודע מי כתב את ההצעה. האם היא מונחית באופן פוליטי באופן ישיר או רק מושפעת עמוקות מ"רוח המפקד". אבל, בהנחה שהיא מבוססת על הערכות וניתוח של גורמים בכירים ב"מערכת הביטחון" זאת הצעה שמעידה על חוסר מחשבה, פניקה, וניתוק מוחלט מהחברה הישראלית.
נתחיל בהגיון הצבאי. אם יש דוגמה לאמירה "מתכוננים למלחמה הקודמת", זה המקרה. הרי מה קורה פה. המכה שקיבלנו מוסברת בין היתר בגלל ההתמקדות בצבא קטן וחכם שידע להתריע על כל סכנה ולתקוף אותה מרחוק בזמן, ולא בצבא גדול ומאומן, שיגן על הגבולות ובעיקר על הישובים מול צבא טרור "טיפש" שפשוט יחצה את הגבול עם ג'יפים או ברגל במנהרות. כמובן, שכל זה התאפשר בגלל "קונספציה" בהובלת נתניהו, שאפשרה את ריכוז הכוחות הפיזי של חמאס וחיזבאללה על הגבולות בצפון ובעוטף.
התגובה הצבאית היא מלחמה שמטרתה לחסל את האיום מעזה באופן מוחלט, ולהרחיק את האיום בצפון באופן משמעותי. בעיקר את זה הקרקעי. בהשאלה לטראומת יום כיפור, להיות ערים וחשדנים במיוחד לאיום הזה ולא לתת לו להתפתח. לפחות ל 50 השנים הבאות. עד הקונספציה הבאה.
כלומר, המטרה של המלחמה הזו היא לשנות את התנאים שאפשרו בכלל את ההתקפה של החמאס. גם מול חיזבאללה. אפשר להבין את הדרישה לתוספת ימי מילואים והארכת שירות הסדיר כהוראת שעה, עד לסיום המערכה. אבל הדרישה לשנות את החוק, כלומר לשנות את כל הכיוון של החברה הישראלית בכל מה שקשור ליחסי צבא חברה, היא מופרכת לחלוטין. היא מניחה אי הצלחה של המהלך שצה"ל מוביל כעת. כי הצלחה, משמעה שבאמת לא יהיה צורך בכל הכוחות וימי המילואים שעליהם מדובר. היא תגובת כסת"ח לעתיד, על התרחיש שכבר קרה. אם מדובר במהלך של חשיבה וניתוח של אסטרטגיה צבאית, הוא מעיד על חשיבה היסטרית ורדודה.
המהלך הזה כמובן, לא לוקח בחשבון את האפשרות של התקדמות בתהליך מדיני למשל. למרות שלכל ברור שיש עכשיו סיכוי לשינוי משמעותי. כמובן, לא עם הממשלה הנוכחית. החוק מניח את השלטון הנוכחי בישראל ואת המדיניות שלו כמציאות בלתי משתנית.
הפן הנוסף שהמהלך הזה, שוב, אם הוא נובע מתוך המערכת ולא נעשה כמהלך פוליטי, הוא חוסר ההבנה המדאיג של החברה הישראלית. נתחיל בעניין שאלת השוויון בנטל. ברור שכל הנושא הזה מקומם ומרגיז את כל הציבור הנושא בנטל השירות הצבאי, ועוד יותר מאז החלה המלחמה. ברור גם, שזו סוגייה מורכבת לפיצוח, שהחברה הישראלית מתמודדת איתה כבר שנים. אבל מבחינת מי שכתב אותה, היא מעידה לכאורה על חשיבה "פרקטית". זה מה יש. בהקשר של הניתוח שלי, היא מעידה על ניתוק עמוק מהאווירה והמגמות בחברה הישראלית. (אלא אם יש כאן מניפולציה מכוונת של הפוך על הפוך במטרה לעורר מחאה ציבורית עוד יותר גדולה). הניתוק הזה מתבטא בצורה חריפה בעצם הרעיון להעלות את מספר ימי המילואים בצורה כל כך מסיבית. אלו שהעלו את ההצעה, אולי מסונוורים מההתגייסות חסרת התקדים של המילואימניקים. זו חוסר הבנה מסוכנת, של אנשים שחיים את כל חייהם בתוך מערכות הביטחון. רק כל עוד קיימת תחושת הסכנה המיידית תימשך התגייסות ונכונות כזו. ככל שיחלוף הזמן התחושה תשתנה. לטוב או לרע, כל אחד והשקפתו, החברה הישראלית הולכת ומתמערבת. הנכונות להקריב ולהסתכן, כפופה, לפחות אצל חלקים הולכים וגדלים בציבור, להגשמה העצמית, להתפתחות האישית, להצלחה הכלכלית. המשמעות של חוק הגיוס החדש היא להבנתי מרחיקת לכת. בין אם במכוון ובין אם לא, היא מהלך של שינוי הכיוון של החברה הישראלית חזרה לחברה מגויסת, שבה הנושא הביטחוני חוזר להיות מרכז החיים הציבוריים והאישיים. המשמעות תהיה, שחלקים גדולים של הציבור המשכיל, העמיד, המעמד הבינוני הגבוהה, יחפש דרך מפלט. החוצה מפה.
גם המהלך של הגיוס המוקדם של משרתי שנות השרות והמכינות, נשען להבנתי, על חוסר הכרות/אכפתיות/הבנה של הציבור המשרת. כמו לרוב הציבור, אין בידי את הנתונים שיש לאנשי אכ"א. אבל, אני יודע שמדובר על כאלף חמש מאות בנים, שהכוונה לקצר להם את השנה ב 3 חודשים. באותו זמן יש כמעט 300 אלף מילואימניקים, למשל. האם ייתכן שהקיצור הזה כל כך נחוץ? או שפשוט המערכת יכולה, כי זה בסמכותה, אז היא פועלת. אלו כללי המשחק. העובדה שיש כאן פגיעה קשה באמון של ציבור משרתים גדול ומחויב, הנערים ומשפחותיהם, נדמה שבכלל לא נלקחת בחשבון. ההשפעות ארוכות הטווח על המוטיבציה והרצון לתרום. מישהו שם מתבוננן מעבר לכוח שבידיו ולתחושת הפניקה של הרגע?
התחלתי באמירה שאני מעמיד בסימן שאלה את הנחות המוצא של הניתוח שלי. ובכל זאת, קשה שלא להרהר, שהצעדים האלה משתלבים במהלך של ההפיכה המשטרית שהובילו נתניהו ולווין. הוא משתלב ומחזק את התוצאות החברתיות ארוכות הטווח של המהפכה. חברת מצור מגויסת, מנותקת מהעולם הדמוקרטי, הליברלי. חברה שתרחיק ממנה ציבורים גדולים שישאפו לחיים של שגשוג כלכלי וחופש אישי. אולי בכל זאת יש משהו בתבנית.
האם אלו שחתומים על התוכניות האלה, עושים זאת מתוך ניתוק ובורות, מתוך התאמה מתקרנפת לרוח המפקד או מתוך הזדהות עם הדרך? אני באמת לא בטוח. אני לא בטוח מה יותר גרוע.
Комментарии