המהפכה המשטרית

כמה הפתעה הייתה פה

אנחנו חיים במציאות מורכבת ודינמית מאד. האירועים מתרגשים עלינו בקצב מטורף, ואנחנו רוצים להגיב וגם להבין. הבעיה עם ההבנה שהרבה פעמים היא זקוקה לפרספקטיבה. אם בשל המידע החסר לנו, ואם בגלל "ערפל הקרב". כבר כתבתי בעבר על מדיניות נתניהו מול החמאס ש"מרוב עצים לא רואים את היער". מרקס כתב במכתב לאנגלס על השתלשלות האירועים במלחמות בין אנגליה פרוסיה וצרפת: "כמו תמיד, נודע הדבר כעבור מאה שנה". אבל אנחנו רוצים וצריכים להבין עכשיו, אין לנו מאה שנה, וגם לא שנה לחכות. בכל זאת, יש לנו כמה חודשים. אולי הגיע הזמן לנסות להרחיק מעט מבט על כל ההתנהלות שעד כה, גם זה כמובן, מתוך ידיעה שאנחנו באמצע הסערה, לא בסופה ולא מעליה.

אחזור על נקודת מוצא הבסיסית שלי לניתוח הפוליטי. השחקנים במשחק הם שחקנים רציונליים. כלומר, פועלים באופן מחושב ביחס למטרות שלהם עצמם. הדיון לגבי טיב המטרות כשלעצמן הוא לא רלוונטי להבנה.

ההנחה הזו חשובה, כי בלהט האירועים, נראה הרבה פעמים שנתניהו "איבד את זה לגמרי" כלומר, פועל באופן רגשי, אימפולסיבי, ולא תבוני. הדברים נאמרים בעיקר, כשנראה לנו שהפעולות גורמות נזק עצום ביחס לעמדה העצמית שלנו, מה שיכול כמובן להיות נכון, אבל בלתי רלוונטי להבנה של הפעולות עצמן, או, וזה כבר יותר משמעותי, כאשר אנחנו לא מצליחים להבין איך הפעולות משרתות אותו.

ועוד נקודה חשובה. כל המהלכים שאנחנו חווים בחודשים האחרונים הם לא מהלכים של אדם בודד, למרות שכמובן נתניהו הוא הדמות המרכזית. את הרפורמה הכין יריב לוין, ביחד עם מכון קהלת במשך תקופה, כשכמובן ברקע המממנים היהודים – אמריקאים ג'פרי יאס וארתור דונצ'יק. אם היה מדובר למשל, במהלך כלכלי דרמטי של חברה עסקית, נניח השתלטות עוינת על חברה אחרת, או מבצע צבאי גדול, היינו מצפים, ומניחים, שמובילי המהלכים התכוננו לקראתו. כלומר, חקרו ולמדו את החברה שעליה הם רוצים להשתלט, ערכו משחקי מלחמה, כשאנשי המודיעין שלנו משחקים את מנהיגי האויב כדי לעמוד על האפשרויות השונות, ערכו משחקי סימולציה. ברור, שלעולם אי אפשר לתכנן את כל האפשרויות, אבל בודאי שאפשר להעריך הרבה מהן. האם לא סביר להניח שמה שקורה עכשיו קורה אחרי הכנה דומה?

עכשיו לעניין:

מה שגרם עד כה לתחושה או אפילו לניתוח של התנהלות לא רציונלית, היה, שהצעדים של מובילי הרפורמה ונתניהו בראשם, הם תזזיתיים, לא עקביים, ואפילו מביסים את עצמם.

נתניהו ולוין, לכאורה לא צפו את עוצמת התגובה הציבורית, אך מנגד, אופן התגובה שלהם גורם להמשך עלית הלהבות, ותדלוק הולך וגדל של המחאה. גם לנוכח סקרים ברורים שציבור המצביעים שלהם בחלקו מתיצב נגדם, הם לא מרפים מהמגמה. הם ממשיכים בתקיפת בית המשפט ובו זמנית מובילם חוקים שברור שבית המשפט, במיוחד עכשיו, לנוכח הגיבוי הציבורי, יפסול. כלומר, הליכה להתנגשות, שעל פי כל הסימנים, הם יפסידו בה ציבורית.

השיא הגיע בימים האחרונים עם המהלך של פיטורי שר הביטחון, שהולידה תגובה ציבורית חסרת תקדים, כולל השבתת המשק ע"י ההסתדרות ועצירת החקיקה להידברות למחרת.

דווקא מה שקרה בימים האחרונים, שופך אולי מעט אור על חלק ממה שנראה כחוסר הגיון.

שתי ידיעות מעניינות מאד מהיממה האחרונה מרמזות על העניין. האחת, הידיעה שהופיעה בכמה כלי תקשורת: סגן השר הבכיר, פאבל יבלונסקי, אמר כי ממשלת ישראל התייעצה עימם על דיכוי ההפגנות והמחאות נגד המהפכה במערכת המשפט. מי שיפשפש מעט בסיפור הפולני, יגלה שגם שם, מדינה עם מסורת דמוקרטית קצרה בהרבה מישראל, היו מחאות גדולות ומשמעותיות מאד במהלך תהליך ריסוק מערכת המשפט שם. כלומר, הנחת העבודה חייבת הייתה להיות שתהיה מחאה רחבה, ושמדובר בתהליך ארוך.

הידיעה השניה, אמנם לא מאומתת בודאות, אבל מנומקת למדי: דיווח: לשכת נתניהו הייתה בקשר עם ההסתדרות בנוגע לשביתה במשק. כלומר, מהלך העצירה, היה מתוכנן, כלומר, גם התירוץ, פיטורי גלנט, לא היה גחמה של רגע, אלא תירוץ לצעד הקיצוני שנקטה ההסתדרות.

מרגע שהמהלך יצא לדרך, היה ברור למוביליו שהאיום המעשי הגדול ביותר נמצא בביתם. רק אופוזיציה בקרב חברי הכנסת של הקואליציה יכולה לעצור את המהלך. בפועל, היה ברור שהאופוזיציה הריאלית נמצאת בתוך הליכוד. סביר שחברי הכנסת הפוטנציאליים סומנו מראש. כדי שהם יוכלו לפעול, הם היו זקוקים לתמיכה ציבורית ו/או לתחושת קטסטרופה ביטחונית. לשר הביטחון היו את הכלים הציבוריים, בעזרת ראשי מערכת הביטחון להציג את הקטסטרופה הביטחונית כעילה לעצירת המהלך. סביר להניח, שהוא גם עסק בגיבוש מחנה המתנגדים בתוך הליכוד, בטרם יציאה לדרך. המהלך הזה, נצפה מראש. הפיטורין שימשו את נתניהו באופן כפול. אחד, כמו שנאמר, תירוץ לבר דוד, השני, אקדח מכוון ישירות לקבוצת המורדים בליכוד. העצירה עכשיו היא מהלך שנועד בו זמנית לרסק את קבוצת המורדים ולהחזיר הביתה את אותו חלק מציבור מצביעי הליכוד שמתנגד למהלכי הממשלה.

גם העצירה, כביכול להדברות, תוכננה היטב. ברור שחלק גדול מהציבור, בעיקר זה השייך למחנה תומכי הקואליציה, כמהה להידברות. אבל האופן שבו דיבר נתניהו על מהלך העצירה, היה ההפך מפייסני. הוא נועד ליצר תגובה אנטגוניסטית בקרב המוחים. מכיוון שנתניהו יודע שנציגי האופוזיציה חייבים להיענות למהלך ההדברות, הוא מחשק אותם דרך הציבור שאותו הם מיצגים. הציבור הזה לא נכון כרגע כמעט לשום פשרה, וכל התבטאות משסה של נתניהו רק מגבירה את הסלידה ומקשיחה את ההתנגדות. לכן נציגיו של ציבור זה, יתקשו מאד לחתום על פשרה כלשהיא. הצוות מטעם מובילי המהפכה יציג כמה הצעות פשרה מינורית, כאלה שלא יוכלו להתקבל, אבל יוצגו לציבור מצביעי הממשלה כנכונות רצינית לפשרה, ובמשתמע, את מתנגדי הרפורמה כסרבני פשרה. זה יאפשר להתקדם עם החקיקה בהמשך הדרך, התמיכה רחבה הרבה יותר. "התלם הארוך" של נתניהו, מכוון גם לשחיקת המחאה, ע"י יצירת מחלוקת פנימית בקרב מחנה המתנגדים לגבי הפשרות מצד אחד וכמובן ע"י משיכת התהליך לזמן רב מה שיקשה על שמירת החיוניות של המחאה.

בשולי הדברים, שווה להפנות מבט אל האופוזיציה. ברור שיש הבדל בין המהלך שנוקטים גנץ והמחנה הממלכתי לבין יאיר לפיד ויש עתיד. בעוד הרטוריקה של גנץ משמרת כל הזמן את אפשרות ההדברות והפשרה, הקו של לפיד מתכתב עם הקו של נתניהו של הקצנת המחאה באופן שימנע כל פשרה.

מה המשמעות המעשית שאפשר לגזור מכאן.

המחאה צריכה להמשך. קודם כל, כי נראה שהכוונה היא להמשיך את מהלך החקיקה. לצד זאת, צריך אותה ככלי עזר לנושאים ונותנים מתנגדי הרפורמה. ככל שהמחאה תקטן, המוטיבציה של מובילי הרפורמה לפשרה, תקטן. לצד זה, צריך לנהל את המחאה כאירוע לטווח ארוך, משמע לנהוג באיפוק, למנן אותה כך שתאפשר לאנשים לנהל חיים לצידה. לאורך זמן אין אפשרות שציבור רחב יצא למחאות מספר פעמים בשבוע.